לרוב האנשים החיים בבית משותף זה דבר טריוויאלי... חלק מהחיים...

למושבניקים זה ממש לא... מוזר פתאום שבשעה מסויימת צריך להנמיך את המוסיקה, שאסור לשחק עם כדור, שכשאתה יוצא מהבית יכול לעבוד מולך השכן מלמטה, שהכביסה של השכן מלמעלה נופלת למרפסת שלך וישנן עוד אלפי דוגמאות נוספות...

בתור מושבניק וקיבוצניק אילן ואני התרגלנו ייחסית מהר למצב החדש... לא שמענו הערה אחת מהשכנים במהלך השנה וחצי שאנחנו גרים פה... למעשה, חוץ מהזקנה שדומה לויקי כנפו (עם בגדים תודה לאל...) שגובה את הכסף לועד הבית, הבנות ששוטפות את המדרגות פעמיים בשבוע והשכנה מלמעלה שבאה לאסוף את הכביסה שלה שנפלה פעם בשבועיים - אנחנו לא ממש מכירים את השכנים שלנו בבניין... מוזר, לא ?

יכול להיות שבגלל שרוב הדיירים בבניין הם עולים חדשים ואנחנו לא - אז מתעלמים מאיתנו ? קשה לי למצוא סיבה אחרת... וזה לא שאנחנו כאלה שלא מתייחסים... כשעוברים לידנו במדרגות אנחנו מחייכים ואומרים שלום... לא מובן הקטע...

למה אני מספר לכם את כל זה ?

כי עוד חלק בלתי נפרד מההווי פה בבניין המשותף זה הרעש הבלתי פוסק... אמנם ידעתי שהולך להיות פה רעש ושזה לא אותו הדבר כמו במושב, אבל לפעמים החבר'ה בבניין ממש מגזימים... היום היה אחד מן הימים הללו... ב-10 בבוקר קמתי בבהלה. זה לא היה מסיוט או שעון מעורר, אלא מרעש המקדחה שנבע מן הדירה מלמעלה. זה די עצבן אותי אבל אין מה לעשות, זה מה יש - 10 בבוקר זאת שעה לגיטימית... הבעיה הייתה כשהחלו הדפיקות... במשך כל היום (ואני מתכוון לכל היום!) נשמעו בומים חזקים של דפיקות פטיש בליווי רעש מקדחה בדיוק מעל החדר שלי! בשלב מסויים בצהריים נטשתי את הדירה וחזרתי אחרי שעתיים... הקולות נמשכו... ונמשכו... ונמשכו... ככה עד 9 בלילה !!! for god sake !!! מה אתה חוצב שם מנהרה ?!? ניסיתי לקרוא חומר למבחן הבא ופשוט לא יכולתי להתרכז... הגעתי למצב בערב שפשוט התהלכתי בדירה הלוך וחזור כשמדי פעם אני מסנן איזה קללה עסיסית בקול רם... את אילן זה עוד שעשע בצהריים אבל לקראת הערב גם מכיוון החדר שלו שמעתי כל מיני קללות שלא יביישו את אוהדי בית"ר ירושלים במהלך משחק כדורגל באיצטדיון טדי...

כשהדפיקות הופסקו סוף סוף, אני מאמין שלא היה בן אדם יותר מאושר ממני בכל הרחוב...

אם הם ממשיכים ככה גם מחר - אני עולה אליהם לשיחת חולין קטנה... ואני לא אעלה לבד... יעלה איתי גם המחבט בייסבול שהבאתי מארה"ב...