לפעמים אני רואה אותו במושב מטייל עם הכלבים ביום שישי אחר הצהריים... אני עובר לידו ואומר שלום. הוא מסתכל עליי במבט כזה מנוכר, כאילו פגש אותי רק בפעם הראשונה וממלמל "שלום" כזה חלש כשעיניו קפואות.

אני מכיר אותו מגיל 6 כשרק הגעתי למושב. אחיו, אלי, היה החבר הכי טוב שלי כמעט לאורך כל הילדות. הוא היה קטן מאיתנו ביותר משלוש שנים, אבל היה מזדנב אלינו בכל הזדמנות שהייתה לו... היינו משחקים כדורסל אצלם בחצר במשך שעות ארוכות...

בשלב מסויים כשהיינו בתיכון, אלי עבר לבית ספר אחר והקשר שלנו התרופף... למרות זאת הייתי פוגש את אחיו כל הזמן - אם זה בבית הספר, במגרש כדורסל של המושב או בטיולים של חוגי סיור.

הוא גדל והפך לבחור מדהים. ספורטאי מצטיין, מוסיקאי מוכשר, תלמיד חרוץ, תמיד מחייך, מלא שמחת חיים  - פשוט בן אדם עם אישיות כובשת. בארה"ב היו מכנים אותו "אול אמריקן"...

מתישהו כשהייתי בצבא אמא שלי התקשרה אלי לבסיס. היא ידעה שאני קשור מאוד למשפחה הזאת וסיפרה לי דברים שפשוט הפילו אותי... אותו בחור השתנה מקצה לקצה... הוא התחבר לכמה חבר'ה מפוקפקים, הפסיק את הכדורסל, עזב את הלימודים, התחיל לעשן סמים קלים שבשלב מסויים הפכו לסמים קשים, עד שהם הפילו אותו... דפקו לו את הראש לגמרי...

רציתי ללכת לבקר אותו אבל לא נתנו לי... המשפחה שלו כולה הייתה בהלם. דיברתי עם אלי - לא היה לו מושג איך כל זה קרה...

ההורים שלו שלחו אותו לאיזה מוסד גמילה... מאז הוא נמצא שם. חוזר לבקר את המשפחה מדי פעם בסופי שבוע... מדי פעם היינו קופצים אליו בימי שישי ולוקחים אותו לשחק איתנו כדורסל... לדבר איתנו הוא לא דיבר, רק שיחק כדורסל... בכל פעם שהייתי מסתכל עליו העיניים שלו היו פשוט כבויות, מתות... כל השמחת חיים שלו נעלמה... כל כך עצוב...

איך לעזאזל זה קרה ?!? איך נפלו גיבורים ?...