ישנם ימים שלא משנה מה יקרה, תמיד אני אזכור אותם...

היום ההוא היה חמים ונעים, לא דבר שיגרתי בחודש ספטמבר בניו זילנד... באותם הימים טיילתי ביחד עם  עוד 4 חבר'ה ישראלים  (בינהן אלישבע) וניצלנו את אותו היום בשביל לטייל לאורך החופים הצפוניים של האי הצפוני (הנורת'לנד בעגה הניו זילנדית).

היה ממש מדהים, הגענו לנק' הצפונית ביותר בניו זילנד ואח"כ נסענו לחוף הים הסמוך. אפילו אני, לא מחובבי הים המושבעים, הלכתי לחוף ונשכבתי על החול (למים בכל מקרה אי אפשר היה להיכנס, היו קפואים לגמרי...). הצטרפו אלינו עוד 3 חבר'ה שפגשנו עוד שבוע לפני כן באכסנייה באוקלנד, ככה שהיינו 8 ישראלים על חוף בודד...

אני ואלישבע החלטנו ללכת לטייל בזמן שהשאר החליטו משום מה ללכת לאסוף צדפים, כילו היו שוב בני 5. אחרי רבע שעה אנחנו פוגשים בחור מקומי, בעל חזות מאורית כבדה (מילידי המקום). ביקש מאיתנו עזרה. מסתבר שהבחור עלה על החוף עם האוטו שלו (טרנטה שחבל על הזמן) בזמן השפל - דבר כשלעצמו רגיל לחלוטין בניו זילנד, אבל מה, שכח לברר מתי מתחילה הגאות. הלך הבחור, לנמנם לו אחרי שדג כמה דגים שמנים, ושכח לגמרי מהאוטו. כשהוא הגיע אלינו בריצה לבקש עזרה כבר היה מאוחר. אלישבע ואני, זוג נשמות טובות, מיד נרתמנו לעזור לו, אבל כמעט חצי שעה של דחיפות וחפירות לא עזרו. הרכב נשאר תקוע. שאר החבר'ה היו מרוחקים לגמרי מאיתנו ולא שמעו אותנו צועקים לעזרה... אחרי כ-10 דקות כבר כל האוטו היה מלא במים ורבע שעה מאוחר יותר המים כבר כיסו את הגג...

הבחור המסכן נראה מיואש... אסף את שאר חפציו ועזב...

מה שהדהים אותי זה הקור רוח שלו... הרגע הלך לו האוטו והוא אפילו קללה אחת לא אמר... לא הפסיק להודות לנו אחר כך, למרות שבכלל לא הצלחנו לעזור לו...  חבל שזה לא ככה אצלנו בארץ...