אני שונא ללכת לבתי קברות...

המקום שמזכיר לך יותר מכל דבר אחר שלכל אחד יש סוף...

מחר יש אזכרה לבטי ז"ל, חברה מהצבא שנפטרה מסרטן. הסיפור שלה כל כך עצוב...

הכרתי אותה בקד"צ,  לא שירתנו ביחד באותו הבסיס, אבל למרות זאת שמרנו על קשר לאורך שנתיים עד שהשתחררה.

היא הייתה אחת הבחורות היותר אנרגטיות וחכמות שהכרתי מעודי... אהבה לקרוא ספרים ולמרות החיים הלא קלים שעברה תמיד היה מרוח לה על הפני חיוך... היא גילתה שיש לה סרטן שבוע אחרי שהשתחררה מהצבא. כל התוכניות שלה לעתיד מעצרו במכה אחת... אבל היא לא הייתה אחת שתוותר... במשך שנה היא עברה טיפולים כימותראפיים... 

היא התרחקה מהרבה חבר'ה באותה תקופה, אבל השתדלתי לשמור על קשר איתה וביקרתי אותה הרבה פעמים בביתה בין טיפול אחד לשני. גם בתקופות הקשות היא שמרה על החיוך... תמיד אהבה לספר על ספר טוב שקראה...

אחרי שנה של טיפולים הודיעו לה שהסרטן חוסל והיא החלה החלה לחיות את החיים שתיכננה לעצמה לפני שגילתה את הסרטן.

היא נרשמה לאוניברסיטה (מזה היא הכי התלהבה) והחליטה לצאת לטיול שאחרי הצבא לאוסטרליה עם אילן השותף שלי.

הם טסו לאוסטרליה שבועיים אחרי שאני טסתי לארה"ב וקיבלתי מהם אימיילים באופן קבוע, עד שיום אחד קיבלתי מהם הודעה שנוצרו לה שברי מאמץ והיא נאלצה לנוח באוסטרליה... היא המשיכה עוד קצת לטייל ואחרי חודש וחצי החליטה לחזור לארץ.

בארץ היא הספיקה ללכת עוד לאוניברסיטה לפני שהלכה להיבדק שוב, שם גילו שהסרטן לא חוסל לגמרי והתפשט לחלקים אחרים בגוף... מזה בטי לא התאוששה... היא התמוטטה מבחינה פיזית ונפשית. סירבה לראות חברים מלבד שתי חברות קרובות ולא ענתה לטלפונים... ידעתי שהמצב שלה קשה, אבל לא יכולנו לעשות כלום. היא לא רצתה לראות אף אחד.

את היום שבו היא נפטרה אני לא אשכח בחיים...

זה היה בפורים...

כמה סמלי שהיא נפטרה דווקא ביום משמח...

אני מתגעגע אליה...