קראתי את הפוסט האחרון של סימבה ולא יכולתי שלא להיזכר באותו היום...

זה היה אי שם בסוף שנת 1996... השנה בה ביבי עלה לשלטון, אני התחלתי את כיתה י"ב, המקרנה היה שיר מס' 1 במצעדים, גל פרידמן הביא לנו מדלית ארד אולימפית ומל גיבסון זכה באוסקר אחרי שצעק שהוא רוצה חופש כשצבע כחול מרוח לו על הפרצוף...

ליתר דיוק -  יום רביעי בלילה. אני בא לשבת על המיטה בדרך לשינה טובה, כאשר אני חש בכאב חד בברך ימין. זה לא היה חדש לי - כבר כמה פעמים שננעלה לי הברך... בפעמים האחרות הצלחתי ישר להפעיל לחץ על הברך ולשחרר אותה... חשבתי שזה משהו שולי ולכן לא ממש התייחסתי לזה... ככה גם חשב רופא המשפחה שלנו ולכן לא הלכנו לראות רופא מומחה. הפעם, הברך המשיכה לכאוב כל הלילה, ולא הצלחתי לעצום עין. למחרת בבוקר הצלחתי איכשהו להזיז את עצמי לאוטו (למזלי לדוד שלי היה כיסא גלגלים) ולקחנו את עצמנו לבית החולים הקרוב.

חדר המיון היה עמוס כרגיל בכמה עשרות אם לא מאות חולים. בגלל שלפי דעת האחות הפציעה שלי לא הייתה חמורה, נתנו לי לחכות ככה עם הכאבים במשך 4 שעות עד שמישהו בכלל קרץ לכיוון שלי. לקחו אותי לאחת המיטות ושם חיכיתי עוד איזה שעה עד שלפתע הגיע איזה רופא עם פמלייה של משהו כמו עשרה מתמחים. הרופא אפילו לא שאל אותי לשלומי, קרא את הchart  והתחיל למשש לי את ברך... כל נגיעה שלו הייתה בשבילי כאילו דפקו לי פטיש 5 קילו על הרגל, אני צורח, על סף דמעות וההוא ממשיך לסובב את הרגל כאילו היה ילד שקיבל בפעם הראשונה סביבון בחנוכה.

בכל הזמן שהוא מתעסק עם הברך הוא מסביר למתמחים באנגלית : "this is a very painfull injury" ועוד כל מיני דברים בשפת הרופאים... אני, אחרי לילה נטול שינה ועצבים רופפים רציתי אותה הרגע לחנוק אותו כמו שהומר חונק את בארט...

לבסוף, אחרי שהדוקטור ופמלייתו עברו לקורבן הבא, הגיע אלי אחות חמודה, מחייכת אליי, מדברת ברכות, שואלת לשלומי, וככה פתאום בלי ששמתי לב דחפה לי איזה מזרק עם מחט באורך 20-25 ס"מ (אני לא צוחק) לברך... חצי דקה לאחר מכן הברך השתחררה... אחד הימים היותר מסוייטים שעברו עלי... אבל מה - לפחות משהו טוב יצא מזה - מאותו היום אני לא מפחד ממחטים...

ובקשר לברך - אחרי שגיליתי שיש לי קרע במיניסקוס הפנימי של הברך (פציעה של ספורטאים) עברתי ניתוח כשנה וקצת לאחר מכן, יום אחרי שסיימתי טירונות... 30 יום גימלים... איך שקיללו אותי בבסיס...