עד לתקופת הצבא לא התייחסתי אליהם כאל קבוצה נפרדת באוכלוסיה. הם מבחינתי היו עוד חלק מהמגוון הרחב של התושבים במדינת ישראל. רק בצבא נתגלתה לפני תופעת הטבע הנקראת "הירושלמים". זה נבע בעיקרבגלל השונות שהם מקרינים כלפי שאר האנשים במיוחד על רקע העובדה שהצבא אמור להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית.

כל זה התחיל רק אחרי שבתקופה ממש קצרה הגיעו למחלקה שלי כמה ירושלמים. לא ייחסתי להם חשיבות רבה במיוחד, אבל לאט לאט התחלתי לראות שמדובר בחברה עצמאית בתוך החברה הישראלית. 

יש להם דיבור שונה - לסוכריות הם קוראים "מציצה", ללאפה הם קוראים "אש תנור" לגוגואים הם קוראים אג'ויים ויש עוד מלא דוגמאות כאלה... הם היו כל כך מפונקים, ורובם היו ממש "לחוצי בית". רובם אוהדי בית"ר ירושלים וזה אומר הרבה מאוד... יש להם גאוות יחידה כזאת, יותר נכון - גאווה עירונית, כאילו הם מעל כולם, צורה מתנשאת כזאת שאף פעם לא אהבתי.

מאז השתדלתי להמנע מלהפגש איתם. אמנם היו כמה יוצאים מן הכלל, ואני בתור אחד שלא אוהב הכללות חיפשתי תמיד את נקודות האור שבהם, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא כאלה.

לפני שהחלטתי ללמוד באוניברסיטה עמדו בפני שתי אופציות - ב"ש או ירושלים וכמובן שההחלטה לטובת ב"ש נפלה יותר בגלל אי הסימפוט לירושלים מאשר היתרונות של ב"ש. תמיד נמנעתי מלהגיע לירושלים, מקסימום שהגעתי היה לכניסה לעיר לבית הקברות לאזכרות, אבל לא יותר מזה...

למה אני מעלה את כל זה ? כי ביום שישי האחרון, איך שסיימתי את הבילוי שלי בתל אביב, פגשתי את אחד החיילים הירושלמים היותר שנואים עליי שהיה אולי אחד הגורמים העיקריים לסלידתי מהעיר. בהתחלה לא זיהיתי אותו. הוא חייך אליי והתחיל לשאול מה שלומי ומה אני עושה... דיברנו ביחד איזה 10 דקות ככה באמצע רחוב דיזינגוף עד שנפרדנו לשלום.

איך שעליתי על האוטו בדרכי חזרה למושב, הבנתי משהו... הבנתי שהסלידה נבעה מן האנשים עצמם, שבמקרה ויצא ככה שהגיע קבוצה לא קטנה של חבר'ה מפונקים ומעצבנים שגרמו לי לחפש את כל הרע שהם מייצגים בהיותם ירושלמים ולא בשל היותם ירושלמים, כי בסופו של דבר יש לנו מלא "חברות" כאלה בחברה הישראלית... אם זה מושבניקים, אם זה קיבוצניקים, אם זה צפונבונים ואם זה ירושלמים...

אז מה זה אומר עליי ?

שאולי אני סוף סוף אסע לירושלים בקרוב... נראה מה הפסדתי...