בכל פעם שאני חוזר לבית במושב, הוא נהיה יותר ויותר לא החדר שלי...

ממזמן הוא הפך לחדר של כ-ו-ל-ם, ופעם בשבועיים כשאני מגיע לביקור הוא חוזר להיות החדר שלי...

ערימות של בגדים שצריכים לעבור גיהוץ יושבים להם בגיגית ליד הארון.

המזוודה הענקית של נונו שהביא אותה איתו כשעבר לפה יושבת לה בנוחות בין המיטה לטלוויזיה, קלסרים עבי כרס מונחים להם על המדפים, שעד לפני שנה וחצי היו מלאים בספרים שלי,

מאווררים מחכים לכמה ימים קיציים שיחררו אותם לחופשי ויפנו את מקומם למפזרי החום השונים.

כל הקירות הריקים מתמונות שעברו איתי לב"ש...

איזה רמקול ישן זרוק לו ככה ליד המחשב...

פעם היו לחדר הזה חיים... זה היה החדר של קונאן... היום עוד עוד חדר שומם...

וירג'יניה וולף כתבה פעם שלכל אישה צריך שיהיה חדר משלה על מנת שתוכל ליצור... אני חושב שמשפט כזה, למרות שהוא מכוון לנשים בלבד יכול גם לדבר אל גברים. כל אחד צריך שיהיה לו חדר משלו על מנת ליצור...  אולי בגלל זה קשה לי פה לכתוב, ללמוד או סתם לחשוב...

כי כאן במושב, החדר שלי הוא כבר לא חדר משלי...