בשיחות שלי עם לוליטה איכשהו תמיד עולה העובדה שחשבתי בהתחלה שהיא סנובית...

מדי פעם אני מרגיש צורך להוציא אותה משלוותה ובדרך כלל אני משיג זאת כך... זה פשוט מעלה לה את הפיוזים...

לפני כמה ימים שוב עלה הנושא ופתח דיון מרתק...

אמרתי לה שבהתחלה ממש פחדתי לדבר איתה, בגלל הלוק הסנובי "המאיים" שלה. היא צחקה ואמרה שהיא יכלה לומר את אותו הדבר עליי, שאף פעם לא חייכתי ושלא ממש ניסיתי לדבר בנוכחותה ובגלל זה היא חשבה שאני הייתי סנוב...

"אההה.... זה בגלל שאני ביישן... אני לא סנוב..." אני עונה לה. "אני לא נפתח אל אנשים בקלות, זה קורה רק אחרי שיוצא לי יותר להכיר אותם ואחרי שאני יודע מי הם..."

הוא צוחקת ואומרת, "ומה בדיוק אתה חושב הבעיה אצלי ?!? גם אני ביישנית..."

אז שנינו חשבנו שאנחנו סנובים וטעינו בגדול, ואנחנו ממש לא כאלה...

אולי מתישהו אני ארגיש מספיק בטוח ואוכל באמת לספר לה איך באמת אני מרגיש...

כבר חודשים שלא השתמשתי בקו המפריד...

אז הייתי חייב...

באוניברסיטה, יש לי מעט חברים והרבה מכרים.

מכר, בשבילי, זה אחד שאני מכיר בפרצוף ובמקרה הטוב גם בשם, ושאני יכול לומר לו "שלום", "מה נשמע?" וכו', להעביר שיחה קצרה של דקה ולהמשיך הלאה...

חבר בשבילי זה מישהו שאני יכול לשבת על הדשא, לספר לו דברים שבחלקם אני אפילו חושף רק בבלוג ולדעת שהוא גם מקשיב לי...  ההפרדה הזאת הביאה לכך שכנראה נוצרה לי תדמית של סנוב במחלקה בה אני לומד. בעיקר בגלל שאני מסתובב עם קבוצה ספציפית של חברים (טוני,ז'וז'ה, אדל וסיון), יושב איתם בשיעורים ויוצא איתם לבלות.

ככה לפחות היה עד תחילת הסמסטר הזה. הסמסטר הזה - הכל השתנה. אין לי כמעט קורסים עם החבר'ה שלי, מה שגורם לי לשבת הרבה לבד, ככה בצד... וזה לא בגלל שאני לא רוצה לשבת איתם... זה בגלל שאני לא ממש מכיר אותם... זה קצת בעייתי מבחינתי ללכת ופתאום להתחיל לדבר עם אנשים שלומדים איתי במחלקה כבר כמעט שנתיים ושלא החלפתי איתם אפילו לא מילה אחת במהלך השנתיים הללו...

אז מה נראה לכם שאני יותר? סנוב או ביישן ?