אם יש משהו שקשה לומר עלי זה שאני פטריוט.

אמנם שירתתי בצבא שירות מלא (ועוד כמה חודשים אקסטרא לפני ואחרי), אני עומד דום כששרים את התיקוה והולך לכל הטקסים בימי הזיכרון השונים וכמו כל ישראלי שנמצא בחו"ל אני אגונן על המדינה שלנו בפני זרים (הרי 75% מן המטיילים הישראלים בגילנו הם סמי-יחצ"נים של מדינת ישראל חוץ מה-25% שמעשנים כל כך הרבה סמים שאין להם מושג מאיפה הם בכלל באו...)

אבל, למרות כל זה, אני די בז לכל תחושת הרפובליקניזם והאובר-פטריוטיזם שאפשר למצוא רק במדינת ישראל. אתם אף פעם לא תשמעו אותי אומר שצריך להרוג את כל הערבים, אתם אף פעם לא תשמעו אותי אומר שאזרח ישראלי צריך להיות רק יהודי. מבחינתי, אם לחלק את ירושלים יביא לשלום, אני לא אהיה מן המתנגדים, ואם אני אשמע בדיחה שחורה טובה על אילן רמון אני אצחק.  מספר הפרות הקדושות שקיימות מבחינתי הן ממש מועטות, anything goes!

יש רק תחום אחד שבו אני אהיה יותר פטריוט אפילו יותר מאפי איתם. וזה כמובן הספורט, תחום שיכול לחצות מדינות, אוקיאנוסים ויבשות. כמו כל המדינה אני מהופנט בימי חמישי לטלוויזיה כשמכבי תל אביב משחקת (ואני בכלל אוהד הפועל) וכאשר ספורטאים ישראליים מצליחים אני כל כך מאושר. את היום בו נחתמו הסכמי אוסלו, או כשרבין נרצח, אני בקושי זוכר. אבל את ה2-3 של ישראל ב-1993 על נבחרת צרפת אני לעולם לא אשכח... על זה גדלתי וזה השתרש בתוכי...

למה אני מספר את כל זה - כי היום יש משחק חשוב לנבחרת ישראל. ואני כל כך מקווה שהם יצליחו לנצח את הצפרדעים השחצנים הללו. ואם הייתי יכול - הייתי אפילו הולך למשחק עצמו (בעיות תקציב,לימודים,פר"ח וכו'). אז במקום ללכת למשחק אני אשב פה בדירה עם אילן ומייקי ואצפה ביחד עם עוד כמה מאות אלפים או מיליונים במשחק המסקרן.

אז יאללה !!! אל אל ישראל (משה סיני הפוזל...)