ג'קי, הפר"ח שלי, הוא ילד קטן, בערך בן 10. אבל רק בכיתה ג'. כשהיה ילד קטן הוא עבר ניתוח לב פתוח כמו טוני, ככה שיש לו צלקת גדולה על הבטן. יש לו הורים יחסית צעירים (לא נותן להם 30) ואחות קטנה בת 4-5.

הוא אוהב ספורט, ובמיוחד כדורגל ואיך לא - לשחק במחשב.

לפני שהתחלתי את הפר"ח הזה, היו לי הרבה פחדים, מה יקרה אם הוא לא יאהב אותי, איך לדבר איתו, עם המשפחה שלו, בעיקר אחרי כל הקללות ששמעתי את אילן מקלל בכל פעם כשחזר מעוד פגישה בשנה שעברה. הוא כל הזמן הזהיר אותי, אבל לא הקשבתי לו, בעיקר בגלל העובדה שאני זקוק לכסף, וגם, תאמינו או לא, ממניעים חברתיים. יש לי מודעות גדולה לנושאים חברתיים ורציתי איכשהו לתרום פה בב"ש ולא להיחשב לעוד סטודנט בבועה הגדולה של בן גוריון.

על הפגישה הראשונה, היה קליק ביננו. שנינו אוהבים ספרט ומחשבים, ככה שלא הייתי צריך לחפש רחוק מדי בשביל למצוא דרך להיכנס לליבו. בכל פעם כשאני מגיע אליו לבית (וזה קרה כמעט בכל פגישה) הוא ישר היה מגיע אלי ומספר לי מה היה לו בביה"ס. הפכתי להיות אחד החברים הכי טובים שלו. פעם אחת הוא אמר לי שהוא רוצה להיות כמוני כשאהיה גדול... אוי, כמה שהאגו שלי טפח באותו הרגע...

לאחרונה הגענו למעין נקודה כזאת שכבר עשינו הכל. אז אנחנו מתחילים לחזור על דברים, מה שהוביל לירידה במוטיבציה גם שלי וגם שלו. אמרו לי שזה קורה לכל חונך. אני מאוד מקווה שזה יסתיים, כי כשאין לי מוטיבציה, אני יכול להיות המלך של העצלנים, ופשוט חבל על הילד... היום למשל היתה פגישה ממש מוצלחת... והיום שלי בעקבותיה היה ממש טוב...

לפני כמה זמן סיפרתי לג'קי שאני אולי חוזר לגור במושב בסוף השנה. הוא התבאס לכמה דקות עד שאמרתי לו שאין לו מה לדאוג ושאנחנו נמשיך לדבר בטלפון ושניפגש פה ושם... מעניין אם אני אעשה זאת...