אז דיברתי עם אמא שלי אתמול אחרי שהיא חזרה מהביה"ח.

מה שקרה לסבא שלי, זה בערך מה שהיה לו בפעמים הקודמות (קשיים בנשימה), רק בצורה יותר חזקה. אמא שלי סיפרה לי שהיא כבר לא יודעת מה יהיה איתו... הוא ממשיך להתנהג כמו ילד קטן... עשה להם בלגאן בביה"ח, ממש סצינה כמו שרואים בסרטים. לא היה מוכן לקחת את הכדורים שלו וזרק אותם על הריצפה בהפגנתיות. נראה לי שכמו שיש כל מיני מחלקות בביה"ח כמו אונקולוגית, פנימית, כירורגית, יולדות וכו', צריך להקים מחלקה מיוחדת לזקנים יוצאי רומניה. העקשנים הללו יכולים לחרפן בני אדם... בבוקר כשהוא קם, הוא כבר התלבש, כי הוא החליט על דעת עצמו שהרופא החליט לשחרר אותו הביתה... הוא מדמיין כל מיני דברים... פעם אחת הוא אפילו חלם שאמא שלי רצתה להרוג אותו או משהו כזה... הוא בקושי הולך, אבל יתעקש להסתובב במושב... אנחנו כבר לא יודעים אם לצחוק או לבכות מכל הקטעים שהוא עושה... מצד אחד זה כל כך עצוב איך בן אדם כל כך חזק ובוגר הופך לאט לאט לבן אדם כל כך חלש וילדותי. לי אישית ממש קשה עם זה... אבל מן הצד השני - אלו החיים! אז מה אפשר לעשות ? לבכות על זה כל הזמן ?!? בגלל זה אנחנו צוחקים... מסתכלים על הסיטואציות המביכות הללו במשקפיים הומוריסטיות... כנראה שזה מה שעוזר לנו לעכל את העובדה שעוד מעט הוא יעזוב אותנו...