גם היום קמתי מאוחר... ככה ב-12 בצהריים...

לא זה לא היה מבחירה... שוב שמרתי בלילה, שמירה אחרונה עם טוני. בחציה הראשון גם רון אחי שמר איתנו... החליט שהוא מצטרף למאבק הלאומי... אחרי שעתיים הוא כבר פרש והורדנו אותו בבית באחד הפטרולים שלנו...

במהלך השמירה הגענו לדיון על התואר שלנו ומה עושים איתו... מסתבר שלשנינו אין מושג מה הולך לקרות ביום שאחרי שנסיים את התואר. כשהתחלנו את הלימודים היו לנו מחשבות מסויימות, ולאט לאט הן נעלמות ומתפוגגות...

אחרי קצת פילוסופיה, טיפה אקשן (רדפנו אחרי טנדר שהסתבר שהיה ניידת סמויה) והרבה שעמום חזרתי הביתה לקראת 5 לפנות בוקר.

איך שקמתי קיבלתי את הבשורה המרה. הקרובי משפחה שלי הדוסים מבני ברק הודיעו שיגיעו לבקר. ככה זה אצלם, מגיע חול המועד (גם בפסח וגם בסוכות) והם שוכרים מיניבוס ומתחילים לטייל ברחבי הארץ. בין לבין הם עוצרים בכמה תחנות בדרך כשאחת הבולטות מהן היא המשק שלנו... ולא מדובר ב-5 או 6 אנשים אלא מדובר במיניבוס שלם (ולפעמים גם יותר), הכל תלוי בתקציב שלהם באותה שנה. הם באים בהמוניהם (עשרות ילדים), מתפרסים על פני כל המשק, משתוללים, משגעים את הכלבים, עושים רעש, מפציצים בכל מיני שאלות ואנחנו, עד כמה שאנחנו סובלים, חייבים לשחק אותה שמחים, עונים על כל שאלה כאילו זה באמת מעניין אותנו.

לאורך השנים אני ואחיי פיתחנו מנגנון איך להימנע מלפגוש אותם, ברגע שהם מופיעים בשטח אנחנו נעלמים ממנו, מסתגרים בחדרים, ורק כשמתחילים להראות סימני עזיבה אנחנו מגיעים לומר שלום... כמובן שאנחנו מקבלים על זה אח"כ מנה מההורים, אבל אנחנו מוכנים לספוג את זה... האלטרנטיבה גרועה יותר...

השעון כהר הראה את השעה 3 אחה"צ ועדיין לא היה סימן לפלישה חרדית... עוברות עוד שעתיים ועדיין שקט... מוזר, אמרו שיגיעו אחרי שהם מסיימים את הביקור אצל משפחה אחרת שגרה בעיר לא רחוק מהמושב שלי...

בסופו של דבר, אמא שלי הודיעה על חזל"ש ושכנראה הפלישה נדחתה (ולא בוטלה לצערי), ככה שאנחנו עדיין נמצאים בכוננות ספיגה...

(שמתם לב כמה מונחים צבאיים על פוסט שנושאו העיקרי היה חבר'ה חרדים ?!? כנראה שזו הדרך שלי לגרום להם לעשות צבא...)