אז ככה... העייפות של אתמול נבעה מסיבה אחת פשוטה... סיור לימודי שהתארך מעבר לתכנון...

אחד הפלוסים העיקריים לתואר הנטול עתיד שלי (כן, הוא עדיין סודי...) הוא הניצול המקסימלי של השעמום של המרצים וחוסר הרצון שלהם ממש ללמד אותנו, מה שמביא אותם להוציא אותנו לכל מיני סיורים לימודיים...

אני לא אספר לאן נסענו (כי זה ממש לא מעניין) ולא איפה בדיוק סיירנו (כי זה אפילו יותר לא מעניין)...

מה שאני כן אספר לכם זה על היום עצמו...

קמתי לפני השעה שבע לפנות בוקר !!! אחרי שכיביתי את השעון המעורר ה#$##%$ הזה שכבתי כמה דקות על המיטה ושאלתי את עצמי, מה אני עושה ער בשעה כזאת ?!?

אחרי שהצלחתי למשוך את עצמי לשירותים ולמקלחת, התחלתי להתארגן... 7 וחצי כבר הייתי בחוץ בדרך לאוניברסיטה. אף אחד לא ער בשעה הזאת חוץ מכמה ילדים מסכנים שהולכים לביה"ס... מסכנים... הם עושים את זה בכל יום... אני כבר שכחתי מה זה...

אפילו המכולת השכונתית של משפחת משהושווילי הייתה סגורה... לא היה לי איפה לקנות משהו לאכול (להזכירכם המקרר שלי ריק מזה יומיים-שלושה).

הגעתי לאוניברסיטה, מורעב ועייף לגמרי...

אני לא איש של בוקר... אין מה לעשות... בצבא החברים למדו שאיתי לא מדברים בבוקר... החבר'ה באוניברסיטה עדיין לא... הם לא הבינו למה על כל שאלה שלהם אני עונה להם בציניות חריפה...

הבחור שאירגן את כולם לפני העלייה למיניבוס הוא אותו בחור מעצבן שכתבתי עליו כבר בעבר פה. המרצה אמר שיפגש איתנו במקום שבו ייערך הסיור. הבחור המארגן, שיקבל עכשיו את השם "קרצי" (ולא סתם הוא זכה לשם הזה), הגיע והודיע לנו שהוא לא ישתתף בסיור. מאחר והוא ראה שאף אחד מאיתנו לא ממש מתעניין בסיבה לאי השתתפותו בסיור הוא הוסיף כי הוא היה בסיור דומה בשנה שעברה ולכן הוא קיבל ממנו פטור... באותו הרגע התחלתי לחייך... אמרתי לעצמי בלב -  "היום הזה בסופו של דבר לא יהיה ממש גרוע..." במקום קרצי מונה ז'וז'ה, חיית המחמד של המרצה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

אחרי שהגיעו כולם פרט לאלה שהבריזו (מסתבר שהרבה פטירות במשפחה ואירועים משפחתיים התרחשו, בצורה מפתיעה, אתמול) עלינו למיניבוס... לא ממש מיניבוס... יותר בסגנון של קופסת סרדינים...  בדרך הלוך היה די משעשע... למרות הנהיגה המטורפת של הנהג... בירידות ובעיקולים של כביש ואדי ערה הבחור נהג כאילו הוא משחק במשחק מחשב...

את החבר'ה ברובם הכרתי, אבל לא יותר מדי... בסיור יצא לי להכיר אותם יותר... רובם ממש סבבה, וחלק קטן מהם שמחתי שלא השקעתי את המאמץ בלהכיר... הייתה אחת, שמתחילת השנה הבנתי שמדובר באחת הבחורות הטיפשות ביותר שקיימות על פני האדמה... איזה שאלות היא שואלת... לסיור היא הגיעה עם איזה כובע מוזר וז'וז'ה ישר הבחין שזה כובע כמו של לריסה טרימבובלר (השרלילה של יגאל עמיר)... בשלב מסויים כבר לא היה לי נעים ממנה, כמה שצחקו עליה... (פה אני חייב לציין שלפעמים היא פשוט הביאה את זה על עצמה...).

הסיור ברובו היה די משעמם ודי תיזזו אותנו ממקום למקום... ז'וז'ה לא הפסיק להתחנף למרצה (הוא יעשה הכל בשביל ציון גבוה) ובשלב מסויים אדל ואני כבר התחלנו להיגעל מזה...  התכנון היה לצאת בחזרה בין 2 ל-3, אבל בארבע וחצי אחה"צ עדיין לא עלינו למיניבוס (לא לשכוח - שעתיים וחצי נסיעה בחזרה...). הלחוצים יותר מביננו החלו להתבכיין על זה שהיו להם תוכניות ובלה בלה בלה... כמעט ולא עצרנו בדרך בגללם... כאשר כבר עצרנו, תחנת הדלק הייתה מפוצצת בילדים בדואים מערערה שחזרו מטיול שנתי, ככה שלא היה בכלל מצב לקנות משהו לשתות והשירותים היו נעולים (יותר בעיה לבנות מאשר לנו...).

בשעה טובה ומוצלחת, בערך ב-7 ורבע, הגענו בחזרה לעיר הגדולה ב"ש... לא חשבתי שאני אי פעם אשמח כל כך לראות את ב"ש... הברכיים שלי כאבו כמו שלא כאבו אי פעם... כולי שרוף (ככה זה - אשכנזים כמוני סובלים הרבה מהשמש...), עייף ורעב...

הזדחלתי לדירה... מקלחת, עדכון בבלוג, מנוחה קצרה ונסעתי למפגש עם כמה חבר'ה מהאוניברסיטה...

ב-1 ומשהו, אחרי עדכון נוסף בבלוג, נפלתי למיטה...

היום בבוקר קמתי ב-11 רק בגלל טלפון מסיוון... רצתה לדעת אם יש שיעור... מלמלתי לה משהו וסגרתי...

להסתפר, בסוף, לא הלכתי...

אולי מחר...  

What Kind of Drunk Are You? 

זה מה שיצא לי...

ות'אמת - זה נכון לגבי הפעם היחידה בה באמת השתכרתי...

לפחות לפי מה שסיפרו לי... כי אני לא זוכר מזה כלום...

סקאי,מותק, עוד מעט...