פעם בשנה.

זה מה שנשאר ממנה.

פעם אחת השנה שאנחנו נפגשים, כל המשפחה, ומעלים זכרונות.

עולים לבית הקברות במושב. מעגל מצומצם של המשפחה, לא יותר מ-20 איש. בלי רב. רק אנחנו. אמא ואחיותיה נאבקות ברוח ומנסות להדליק כמה נרות נשמה. כולם עומדים מסביב ומסתכלים על המצבה. מישהו דאג כבר לפני לנקות את המצבה יום לפני (בטח אמא). סבא מקריא קדיש. בכל שנה נכד אחר כותב משהו ומקריא. לפחות ככה בתיאוריה. בדרך כלל הם פורצים בבכי ואני זה שמנודב להקריא במקומם. כבר התרגלתי. ולא שלי זה פחות קשה מהשאר, דווקא ההיפך. מבין כולם, אני ממש גדלתי אצלה. סבתא אדית, זכרונה לברכה. אח"כ חוזרים לבית. שותים קפה. אחרי שעתיים כבר כולם חוזרים לענייניהם.

היא נפטרה ביום ירושלים לפני 10 שנים. סרטן. בתוך חצי שנה המצב שלה התדרדר. והיא הייתה כזאת חזקה.

היא זאת שלימדה אותי איך לרכב על אופניים. עשתה איתי שיעורי בית, הכינה לי אוכל ולימדה אותי כל מיני דברים שבחיים אני לא אשכח. את כל הערכים שלי ירשתי ממנה. לימדה אותי כמעט הכל. למרות שעבדה קשה, אני לא זוכר אי פעם שהתפרצה על מישהו והוציאה עליו את העצבים.

היום יש לה אזכרה...

כמה שאני מתגעגע...