אף פעם לא ידעתי מה אני אמור לעשות בימים כאלה...

רוב הפעמים בהם יצא לי לנחם אבלים לא ידעתי ממש מה לומר...

הייתי מגיע, מתיישב בדרך כלל כמה שיותר רחוק מהאבלים ושותק. ורק בגלל שלא ידעתי מה צריך לומר.

אם במקרה יצא לי להפגש עם אחד האבלים הייתי מגמגם "משתתף בצערך", לוחץ יד וממהר לכיוון השני.

חבל שאין ספר כזה שמסביר לך את "כללי המשחק" או "הוראות ההפעלה" ברגעים כאלה... השבוע, אחרי שחזרתי מהמילואים אמא שלי הודיעה לי שאבא של דודה שלי נפטר. את ההלוויה "פיספסתי" והרגשתי צורך להביע את תנחומיי בפניה. בגלל שלא יכולתי לתת "גיחה" לחיפה ולחזור החלטתי להתקשר אליה. זאת הייתה אחת השיחות היותר הזויות שהיו לי לאחרונה בטלפון. הרבה שתיקות מעצבנות, בעיקר מצדי... פשוט לא ידעתי מה לומר...

כל זה קפץ לי בראש היום אחרי האזכרה. אחרי האזכרה כל המשפחה ישבה והעלתה זכרונות. ניסיתי לחשוב טוב על היום עצמו לפני 10 שנים בו היא נפטרה. שום דבר לא עלה לי לראש. בלק-אאוט מוחלט. הדבר היחיד שאני זוכר מהיום ההוא זה שבחוץ ישבו כמה בני משפחה וחברים וקולות של צחוק עלו מכיוונם... הדבר נחרט לי בזיכרון. אז לא הצלחתי להבין איך אפשר לצחוק אחרי הלוויה?

יש כאלה שיאמרו שזוהי דרך להתמודד עם הכאב... אני חושב שבאופן חלקי זה נכון. פשוט יש אנשים שלא מסוגלים להיות עצובים ולכן יחפשו את הדרך המהירה (והקלה) להתגבר על העצב. אני יודע, כי גם אני כזה.

אל תנסו לחפש הגיון בפוסט הזה... ימים כאלה גורמים לי להתפלסף ולבלבל אפילו את עצמי...

פוסט הבא יהיה שמח... מבטיח...