בכל פעם שאני מגיע למושב וליותר מיומיים אני יודע מראש שהולכים להפיל עליי כל מיני תיקים וסידורים שלאף אחד בבית אין את הכוח לעשות... כשהחלטתי להגיע לפה ידעתי את זה, אבל בגלל שאני יודע שלא יצא לי לבוא למושב בתקופה הקרובה אמרתי the hell with that והתייצבתי כבר בשישי בוקר.

חוץ מלזרוק את האשפה עברו על כוחותינו יומיים של שקט ודי הופתעתי... מה ? אין מטלות הפעם ?!? באמת יהיה לי חופש?!?  המחשבות הללו התפוגגו היום בערך בעשר בבוקר. זה התחיל עם "צריך לקנות ביצים". איך שאמרתי בסדר, אמא שלי זינקה לעברי כאילו מישהו צעק לה מאחוריה "פזצטה!!!" עם רשימה של דברים שצריך לעשות. "תעיר את אח שלך ותקחו את האופניים שלו לתיקון, אח"כ תקח אותו לקנות נעליים, תעבור בצרכניה צריך שמן, תשטוף את האוטו (כולל מבפנים) ותעשה את זה מהר כי עוד מעט צהריים וערב חג היום..."

בלית ברירה ואחרי מעט קיטורים יצאתי לבצע את הסידורים. את האופניים תיקננו, נעליים מתאימות לא מצאנו, שמן קנינו. הלכנו לקנות ביצים אצל אחת המשפחות במושב שמגדלת תרנגולות (כי ככה זה אצל מושבניקים - קונים אצל השכנים בזול.. אף אחד לא ראה "אלכס חולה אהבה"?). לא היו להם ביצים במלאי(בילבלו את השכל שבדיוק אין להם...) ולכן נאלצתי לעבור בעוד שלושה משקים אחרים. באופן מוזר לאף אחד לא היה... רף העצבים שלי כבר הגיע לשיאו והחלטתי לוותר. גם את האוטו אני לא מתכוון לשטוף... נפיל את זה על אחי שממילא לא עושה כלום...

כל זה רק מזכיר לי מה הולך להיות לי בעוד כחודש וחצי. על כל שירותי ההסעות שאני הולך לבצע ועל כל המטלות המעצבנות שבמשך שנתיים נמנעתי מהן...

אני חייב למצוא עבודה... ומהר... ושלא תהיה במושב...

כי רק זה יציל אותי...

המיטה שלי הישנה במושב די לא נוחה לי. כנראה שמרוה שהעמיסו עליה דברים במסגרת "המחסן של קונאן" - היא נדפקה ובכל פעם שאני ישן עליה אני קם עם כאבי גב...

שלשום הודעתי שאני ככה לא ממשיך. מצאתי דווקא פיתרון יצירתי. לקחתי את המזרון הזוגי המתנפח שאחותי קנתה לפני פסח וניפחתי אותו. שמתי אותו על המיטה שלי. עכשיו כשאני ישן במיטה זה ממש כמו מיטת מים... ממש כיף לי...

ואין כאבי גב...

שמתם לב שמאז שהצבע הכתום הפך לצבע הרשמי של מתנגדי ההתנתקות מעט מאוד אנשים כבר מברכים בברכת "שיהיה לך יום כתום" ?!?