כמו 3/4 מדינה, גם אני צפיתי בתמונות "הקשות" מלונדון... איזה אדישים הם... גם בפיגועים הם כאלה אדיבים... מתראיינים בקור רוח בריטי... מאחורי המתראיינים לא עוברים הלוך ושוב כל מיני ילדים עם פלאפון שמגניבים איזה שלום עם היד לאמא שצופה בראיון בבית... אין מה לומר... פשוט אירופה...

יום שלם בלי פוסט... לא היו לי הרבה כאלה (אם לא מחשיבים את המילואים..). פשוט יצא ככה.

היום שלי התחיל יחסית מאוחר... על הבוקר, בשעה 11, הלכתי לבנק. הלכתי לאחד הדלפקים לקחת את המסטרקארד החדש שלי. הפקידה אומרת שזה לא הדלפק המתאים והצביעה לעבר הדלפק של הבנכול. לא אמרתי כלום, לקחתי מספר בתורמט והתיישבתי בשקט. רק זקנים ופרחות היו שם. כל שניה לפאפון מצלצל. התור לא זז... כולה 6 מספרים אבל הזמן רץ לו... רק ב1130 הגיע התור שלי...שמח ומרוצה הגעתי לטלרית שבישרה לי שאני בכלל צריך ללכת לדלפק אחר וכיוונה אותי אליו. בלעתי את הרוק והלכתי לכיוון הדלפק המבוקש, קצת בעצבים על החצי שעה שביזבזתי. אני מגיע לדלפק, ואת מי אני רואה יושבת שם ? את הפקידה הבת זו$#%# שהפנתה אותי לדלפק הקודם !!! בראשי דמיינתי איך אני לוקח את החותמת שלה שהיא דפקה בה בלי רחמים על כל מיני טפסים ותוקע לה אותה עמוק בתוך האף... לא יכלה לתת לי את הכרטיס המחורבן כשבאתי אליה מקודם ?!? אבל כמובן שאני לא אעשה רעש... כי אני ילד טוב... הבלגתי... ואחרי 5 דקות הייתי מחוץ לבנק עם כרטיס מסטרקארד חדש ורף עצבים גבוה... אחרי כמה דקות נרגעתי.

ידידה טובה מהצבא (שאפילו היה לי עליה קראש קטן של חודש) התקשרה אלי ואמרה שהיא באה אלי, מאחר והיא באיזור ושניסע ביחד אחה"צ למפגש עם החבר'ה מהצבא. כמובן שלא יכולתי לומר לה לא... אחת הבחורות היותר טובות שהכרתי בחיים שלי... עברה כל כך הרבה בחיים (בעיקר טרגדיות) אבל תמיד ידעה לשמור על חיוך... אנשים כמוה אני פשוט מעריץ.

היא הגיעה והתנחלנו אצלי בסלון... אכלנו, צחקנו, שיחקנו עם הכלבה שלי וצפינו בחדשות מלונדון...

לקראת 7 בערב נסענו לאשדוד למפגש. בתחנת הרכבת אספנו את בילי והחבר שלו. בחור חביב. באמת. הבחורה שארחה אותנו היא מעין שפית קטנה ומכינה לנו בכל פעם אוכל מסוג שונה... פעם הודי, פעם מקסיקני, פעם סיני, פעם יפני. פשוט תענוג לבוא אליה. הפעם היה שילוב של יפני וסיני. ליקקנו את האצבעות... היה מצחיק, כיף לראות אנשים שאהבת אחרי הרבה זמן שלא ראית אותם. לפני שהתקפלנו נתתי לבילי במתנה את מלאי החומר הירוק שהיה לי בדירה. אני בגמילה. לא נוגע יותר בזמן הקרוב.

היה ממש נחמד ומעייף...

אבל בעיקר טעים...

היום הזה החזיר אותי 5-6 שנים אחורה לתקופה של הצבא... ולאו דווקא בקטע השלילי...

אין לי ארון וזה משגע אותי...

זרקתי את הארון הישן המתפרק...

עד שאני לא מסיים לשפץ את החדר אין מצב שאני מכניס ארון חדש לחדר...

כל הבגדים נמצאים בשקיות ותיקים... אני לא מסתדר עם זה...

יש לי אינטרנט במחשב שבחדר. וזה סופי!

למקרה ופעם תהיתם איך מגיעים הסמיילים לעולם: