היום הלכתי לביקורת שנתית במרפאת השיניים.

לכל בן אדם נורמלי זה לא אמור להיות משהו כזה מרגש...

אני הלכתי עם פרפרים בבטן...

וזה לא בגלל שאני מפחד מרופא שיניים, מכל מיני מכשירים שתוקעים לך בפה או בכל זריקות ההרדמה וכו'...

הפחד שלי היה פשוט מסכום הכסף שאין לי שאני עתיד למסור לפקידה שם בסיום הביקורת...

ולפני שתקפצו ותאמרו - מה הקטע ? למה הפראנויה הזאת, אני רק רוצה להבהיר שבשנתיים האחרונות הוצאתי יותר מ-9000 שקל על טיפולי שיניים, אחרי שבמשך תקופת הצבא ושנתיים אחריה לא ביקרתי אצל רופא שיניים... ועל כך נענשתי...

מה לא עברתי שם... לא מעט סתימות, 4 עקירות של שיני בינה (ורק מי שעבר כזה דבר יודע כמה זה כואב) ולקינוח - 2 כתרים... אני למעשה יכולתי להיות פרסומת מהלכת לכל האימהות שנלחמות עם הילדים שלהן שיצחצחו שיניים מדי יום...

וכל זה היה במשך חודשיים בלבד. כל שלושה ימים חיררו לי את הפה במקום אחר עם כל זריקות ההרדמה למינהן... כשהגראנד פינאלי, העקירות, גרמו לי ללילות מחוסרי שינה באמצע הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה.

רק מילה אחת יכולה לתאר זאת בצורה הכי טובה - סיוט !

שנה שעברה, כשהלכתי לביקורת גיליתי להפתעתי שהיו "רק" 2-3 סתימות וזהו...

אז כשנכנסתי לחדר והתיישבתי בכיסא כל מה שחשבתי עליו היה "שלא ימצאו כלום... שלא ימצאו כלום"...

הרופא עבר שן שן, בחן בקפידה, שיחק עם הכלי המיוחד הזה שבקצה שלו יש מעין קרס כזה...

אני כבר דמיינתי בראשי שהולכות להיות פה לפחות 3-4 סתימות עם כל הקולה ששתיתי בשנה האחרונה...

ואז הרופא מסיים ומכריז על הדיאגנוזה - "הכל בסדר, שן אחת טיפה חשודה - נא לבדוק בעוד חצי שנה..."

אני מסתכל, חצי חיוך מרוח על שפתי. "מה ? אין כלום ? אפשר ללכת?"

"כן" הוא עונה לי ויוצא החוצה...

איזה כיף לי...

יש לי עכשיו חצי שנה של נחת...

נסעתי היום לבקר את סבא...

הוא לא הכי בעניינים, אבל מצבו הכללי יותר טוב ממקודם.

אולי משחררים אותו בשבוע הבא...

עשו לו צילום CT ומסתבר שהיו לו כמה אירועים מוחיים בשנתיים האחרונות... אולי היה לו אחד כשהוא התהפך עם הקלנועית...

בכל מקרה, אנחנו מתחילים לחשוב מה עושים איתו...

כי לבד - הוא כבר לא יוכל להסתדר...

שלשום, כשחזרתי מהחדר כושר ראיתי בכניסה למושב חיילת שצועדת לה בשיא החום לכיוון הרחוב הראשי של המושב. אני, בגלל טוב ליבי, ובגלל רחמיי עליה החלטתי לעצור לה... לא זיהיתי אותה, אבל אני בד"כ עוצר לאנשים לטרמפ, במיוחד אם הם בחורות ואדרבא אם הן לובשות מדים. מדים מגרים אותי בטירוף... במיוחד מדי ה-א' האלה... אנשים יכולים לומר הרבה דברים רעים על מדי הדקרון המסריחים האלה, אבל לי זה ממש לא אומר כלום, במיוחד אם לא אני זה זה שצריך ללבוש אותם...

בקיצור, איך שאני רואה אותה מאחור אני מנסה לזהות מיהי, אבל ללא הצלחה. הגוף שלה נראה פצצה. באמת...

אני עוצר לידי ומסמן לה עם היד אם היא רוצה טרמפ. היא מסמנת עם הראש בחיוב. היא פותחת את הדלת, ואז נפל לי האסימון (למי שלא יודע, למשל מלי, אסימון שימש פעם לתשלום על שיחה בטלפון ציבורי. החליף אותו הטלכרד שנעלם בשנים האחרונות לטובת הפלאפון...).

מסתבר שזאת תמר, אחת החניכות שלי כשהייתי מדריך בנוער העובד והלומד...

סססססססססאמק... איזו כוסית היא נהייתה (ותסלחנה לי הקוראות מהמין היפה). תמיד ראיתי בהם ילדים קטנים, כאלה שהייתי עסוק בלהפריד בינהם שהלכו מכות וכאלה שדאגתי להם כשנשרטו בטיולים וכאלה... ועכשיו, כמעט 10 שנים אחרי, אני לוקח אותה בטרמפ והיא מדליקה אותי לגמרי... אז כמובן שכל אחד שאל מה השני עושה וכו'... אחרי מספר דקות כבר הגענו לבית שלה... הורדתי אותה ונפרדנו לשלום...

אחרי כן התחלתי לחשוב על זה - מצד אחד, היא כבר אישה. מצד שני, בשבילי היא תמיד תהיה תמר הקטנה שהיו לה סיוטים בלילות ושאהבה לשיר שירים ליד המדורה... אחחחחחחחח... החיים מסריחים..... (ולא רק מהזיעה של החדר כושר...)

ט"ו באב היום.

חג האהבה.

ולמי (שוב) אין אהבה?

כבר התחלתי להתרגל לזה...

זה כבר אפילו יותר עצוב...

שוב יצא פוסט מדכא...

לעזאזל...

נו טוב...

שיהיה...

fuck it !!!

אף פעם לא הבנתי מה כל כך מושך בגולף... מסתבר שאני לא היחיד שחושב ככה...

ואם כבר בגולף עסקינן - הנה דוגמא לשימוש נכון במחבט גולף... (hit it sister!)