טוב, אפשר לומר שהרוב מאחורינו...

3 ימים מטורפים עברו עלי... ומה שהכי מצחיק זה שאני לא הייתי זה שהתחתן...

חלק א'- החינה

הכל התחיל כבר ביום רביעי. 8 בבוקר כבר הייתי בדרכים. נסיעה של שעתיים לעכו לאסוף את סבתא שלי וכל מיני עוגות שקנתה במיוחד לחינה. הגעתי לשם ב-10 בבוקר ו-20 דקות אח"כ כבר היינו בדרך חזרה. כשהגעתי למושב לא היה לי זמן לנוח כי הייתי צריך ללכת כבר ולארגן את כל הציוד (שולחנות, כיסאות וכו') ולהכין את הדשא שלנו לחינה. הכל נמשך אל תוך אחר הצהריים וב-8 בערב כבר הייתי אחרי מקלחת לבוש ומוכן... לקראת 8:30 התחילו לזרום האורחים... ואז התחלתי להתרוצץ, אני ואחי, שניהלנו את כל הלוגיסטיקה של הערב הזענו כמו חמורים כשכל השאר נהנו להם... חלק אפילו התלוננו שטיפה קר להם... הזונות !!! אין להם בושה ?!? ועוד כשאנחנו עומדים מולם מזיעים...

אבא דאג להזמין "שחקניות חיזוק מרוקאיות" מהעבודה שלו, ככה שהן אירגנו את כל הקטע של הטקס, עם החרא על הידיים והכל... אני לא שמתי שום דבר על היד... תירצתי את זה בגלל שאני צריך לצלם, אבל לא היה מצב שבעולם שאני אמרח את הגועל נפש הזה על הידיים שלי... אומרים שזה מביא למזל טוב,לי זהלא ממש משנה, ממילא המזל שלי בקאנטים... היה בסופו של דבר אירוע חביב. לי אישית לא יצא ממש להינות ממנו, כי כל הזמן התרוצצתי, אבל זה מה ששמעתי מהאנשים... אני רק חייב לציין ששחקניות החיזוק המרוקיאיות ציינו שהן הופתעו לטובה מהחינה שהרמנו שם, למרות האשכנזיות של שני הצדדים במשפחה... לקראת 1 וחצי אחרון האורחים נטש... בחדר שלי התנחלה בת דודה שלי והבן התינוק שלה, ככה שאני "הועברתי" לישון בסלון. על הספה... שם לא ממש ישנתי... 3 וחצי שעות גג, עם מלא הפסקות באמצע... השילוב של מקום לא הכי נוח לישון עליו והנחירות של אחי ברקע גרם לכך...

חלק ב' - טרטורי קדם חתונה

יומיים לפני החינה אחותי הודיעה לי שאני לא צריך לדאוג, כי יהיה לי מספיק זמן לישון לפני שאתחיל להתרוצץ כנהג שלהם וכו'.

אז היא אמרה... מה שבסוף היה שלישון - לא ממש ישנתי, לנוח - לא ממש יצא לי, להסתובב ולהסיע אנשים זה בערך מה שעשיתי כל הבוקר עד הרגע שבו לקחתי את נונו לסלון כלות לפגוש את כלתו לפני הצילומים... אבל לפני שאני מספר על זה, אני חייב לשאול משהו את הקוראות פה בבלוג - למה נשים מחכות לרגע האחרון בשביל להסתפר ?!? למה הן לא יכולות להסתפר יומיים לפני ?!? ככה קרה עם אמא של נונו. השאירה את זה לסוף, ואני הייתי זה שנתקע איתה, ככה שמצאתי את עצמי מסתובב איתה בעיירה שכוחת האל הקרובה למושב בחיפוש אחר סלון/מספרה/ כל אחד שיודע לעשות פֶן... ואז אחרי שכבר מצאנו מישהי שתעשה לה את התסרוקת המיוחלת היא מתחילה לשגע אותי עם "זה יפה לי?" "זה לא נראה לך יותר מדי ?" והשאלה הנצחית "התסרוקת הזאת מתאימה לי?"... מה אתן חושבות לעצמכן כשאתן שואלות אותנו את השאלות הללו ?!? ממילא אתן לא תאהבו את התשובה שלנו... אחרי שסיימתי עם הטרטור הזה הורדתי אותה ואת אבא שלי באולם (שם כבר הייתה אמא שלי ואחות של נונו) ונסעתי למושב להתקלח ולקחת את נונו. נסענו לסלון כלות לפגוש את מאיה וכשחיכינו לה קישטו לנו את האוטו. בזמן שקישטו לנו את האוטו, עברו שם לפחות 3-4 רכבים של חתן-כלה. והבחורה שעבדה שם בקישוטים ממש עבדה בשיטת הסרט הנע, רכב נכנס ורכב יוצא... ככה זה כנראה בימי חמישי... בינתיים הגיע הצלם הכי אנטיפת ומעצבן בעולם ואיך שאחותי הייתה מוכנה נסענו לסשן צילומים באחד הקיבוצים בסביבה שבמקרה גם היה הקיבוץ שבו גרים ההורים של אילן, שותפי לדירה לשעבר. אז כשהזוג היה עסוק בצילומים, אילן אירח לי חברה כשברקע אני שומע את כל ההוראות המפגרות של הצלם הזה שמשום מה חושב שהוא חצי אלוהים, או לפחות מתנת האלים לאנושות... בין היתר הוא צילם אותם ברפת של הקיבוץ, מה שהיה מוזר, מאחר וב-22 שנות חייה של אחותי, בצילומים האלו אחותי הגיעה הכי קרוב אי פעם לעגלים... קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהיא מושבניקית... אחרי שסיימנו עם הצילומים נסענו לאולם... בערך ב-6 ורבע הגענו לאולם המושקע בו ניתנו לאחותי ולהורי החתן והכלה סוויטות לנוח בהן... אני התארגנתי קצת (שטיפת פנים, קצת בושם) וירדתי למטה. ואז התחילה שוב ההתרוצצות המוכרת מהלילה הקודם... תיאומים עם מנהל האירוע, עם הדיג'יי, עם האחראים על התאורה, עם החתן והכלה, פתיחת אולם, בדיקה שהכל בסדר (מה שלא היה כל כך - כי הם שכחו משהו קטן ודי אלמנטרי -שלטים לשמירת מקומות בשולחנות) וכו'... לא קל להיות התפקיד הזה... במיוחד אם לא משלמים לך על זה...

חלק ג' - החתונה

 ב-7 וחצי, כשהאורחים התחילו להגיע, הייתי אמור לשלב את ההתרוצצות הנ"ל עם לחיצות הידיים המסורתיות בכניסה לאולם שלוו בכל פעם עם ברכת ה"בקרוב אצלך" המסורתית ששנואה עלי במיוחד... הכי כיף היה לראות את ארבעת החברים שלי שכן החליטו להגיע לחתונה... מהבּוּפֶה הענק שהיה בלובי לא יצא לי ממש לטעום, בגלל כל ההתרוצצויות, אבל סיפרו לי שהיה ממש טעים... בכלל - בכל החתונה הזאת יצא לי לאכול רק מהמנה העיקרית (סטייק) וטיפה מהמנה האחרונה... הרב המעצבן איחר ולכן החופה קצת התאחרה לה... אבל לא ממש נורא... נראה לי שבערך בשעה 9 התחילה החופה... עלינו כל המשפחה על הבמה שהתרוממה לה כ-70 ס"מ... היה די חם שם. כל הזרקורים הללו לא ממש תרמו לנו... באופן מפתיע אמא שלי לא בכתה ומזל שכך, כי אם זה היה קורה, אחותי ישר הייתה מתחילה לבכות... ככה זה - הן מתאמות את זה... לכל אלה מבינכן שטענו שגם אני אבכה בחופה - מצטער, אבל טעיתן. בהחלט היה מרגש, אבל דמעות לא נראו שם... ויש לי את הוידאו בשביל להוכיח זאת... נונו שבר את הכוס (בבעיטה השניה, זה אומר משהו?) ואז התחילו החגיגות... בגלל כל הבלגאן שהיה עם פתקי השמור, אני הייתי זה שהתחיל לשחק טטריס אנושי עם האורחים שלא מצאו מקום לשבת בו. מסתבר שאני די טוב, כי בתוך רבע שעה, כל מי שלא היה לו מקום לשבת - קיבל מקום... סה"כ 400 איש... למזלי גם לא הייתי צריך לפתוח רזרבות... אחרי שהכל הסתדר ועברתי לראות שלאף אחד אין בעיה, התפנתי קצת לריקודים. כל מי שראה אותי רוקד מהמשפחה היה בשוק... הסיבה לכך היא בעיקר העובדה שאני לא רוקד בחתונות. אבל הפעם לא ממש יכולתי לסרב... אם לא הייתי רוקד אבא שלי היה מנשל אותי מהירושה... אחוז האלכוהול שזרם בגוף שלי התקרב לאחוז הדם בגוף... בשלב מסויים, הבחורות מהבאר האקטיבי הבינו שהן צריכות להגיע אלי קודם... בהפוגות בין הריקודים הצלחתי סוף סוף לנוח ולשבת עם החברים שלי. אני חייב לציין שההחלטה להזמין אותם הייתה מעולה. בהתחלה חשבתי שעשיתי טעות, כי לא יצא לי להיות איתם וכו', אבל אני שמח לומר שטעיתי. היה כיף לשבת איתם, להעביר צחוקים ולרקוד... הם בעצם הפכו לי את הערב הזה למושלם (למרות כל הטרטורים שהיו בהתחלה...). רקדנו ממש הרבה. בסוף, בשלב שלא נשארו יותר מדי אורחים, הדיג'יי שם שוב שיר סלואו ואחותי ונונו התחילו לרקוד. בשלב הזה הייתי ממש מותש, אבל כשאחות של נונו (בת 24, נראית ממש טוב) קראה לי לרקוד איתה השתכנעתי די מהר... האחות השניה של נונו (בת 18 והלהיט של הערב בקרב אוכלוסיית הבחורים בחתונה) גררה את אחי לרקוד איתה (שזאת סנסציה בפני עצמה). זה היה קטע ממש מוזר, כי כשאני חושב על זה, נראה לי שהפעם האחרונה שבה רקדתי סלואו עם מישהי הייתה עם מישהי בשם דנה בערב כיתה של כיתה ח'2...

בסופו של הלילה, היינו מותשים, אבל אני חייב לציין - היה ממש, אבל ממש, כיף... במיוחד לראות את ההורים שלי ואת אחותי שמחים כל כך... בערך ב-3 לפנות בוקר הלכתי לישון...

היום בשעה 9 כבר קמתי...

שוב הסעות...

מישהו צריך להחזיר את הזוג הטרי ואת ההורים מהסוויטות שלהם...

אפשר לומר שכל היום היה לי כאב ראש מפוצץ...

טוב, ככה זה כששותים יותר מדי ולא ישנים...

רק ב-3 וחצי הצלחתי להירדם לאיזה שעתיים... ובגלל זה, אני ער בשעה הזאת...

מחר יסתיים כל הבלגאן עם השבת חתן (אין בית כנסת, רק ארוחה משפחתית...) ואז - יהיה סוף סוף שקט...

עד ליום ראשון... יש דרבי...

לסיכומו של עניין- היה ממש כיף, מרגש ומעייף... אהה.... וכמובן, בקרוב אצלכם...

(למעטים ששרדו את כל הפוסט - המשאית עם הצל"שים מחכה לכם ליד הבית...)