נראה לי שמאז שסבתא שלי נפטרה ביום הזה לפני 11 שנה היום הזה איבד את המשמעות שלו...

ירושלים אף פעם לא הייתה חשובה לי, אבל המחשבה של אנשים חוגגים בזמן שסבתא שלי נפטרה קצת העיקה בלב...

אולי בגלל זה אני משתדל שלא להגיע לבקר שם...

אולי בגלל זה מאז לא ממש התחברתי לחבר'ה ירושלמים...

אני לא יודע... אולי פרוייד היה אומר על זה משהו...

כל מה שאני יודע זה שסבתא שלי נפטרה ביום ירושלים... ובחיים אני לא אחגוג ביום שכזה...

***

יום ירושלים השנה היה אמור להיות במקור ביום שישי, אבל המדינה החליטה להקדים אותו ביום אחד... אנחנו לעומת זאת לא נקדים שום דבר... האזכרה תהיה ביום שישי, כמו שצריך להיות... זה המינימום שמגיע לסבתא שלי...

על הריטואל שקורה בכל שנה כתבתי הפוסט הזה בשנה שעברה...

ככל הנראה זה מה שיקרה השנה...

אמא שלי מתלבטת אם להביא את סבא שלי לאזכרה... אמרתי לה שגם אם הוא יבין איפה הוא נמצא וגם אם הוא לא יבין, הוא צריך להיות איתנו שם... עם כל המשפחה... אפילו שמבחינת המציאות הוא יהיה הרחק מאיתנו, לפחות שבגופו הוא יהיה... לא רציתי לומר את זה לאמא שלי (וגם לי לא ממש נעים לומר את זה) אבל איך שזה נראה לי, לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לכך... מדי יום שעובר המצב שלו מחמיר... אמנם יש הפוגות והוא מדבר בהגיון, אבל המימדים הדמיוניים האלה שהוא נכנס אליהם מדי יום שולטים במוח שלו ללא עוררין... 

היום אחרי השיעור באוניברסיטה, קפצתי לבקר את אילן... סיפרתי לו על סבא שלי ומה שהולך איתו בזמן האחרון... הוא אמר לי משהו כל כך נכון... "חבל שמכל הדברים שאתה חווה עם סבא וסבתא שלך, אחרי שהם הולכים, אתה זוכר רק את התקופות הקשות האלה וכשאתה מנסה להיזכר בתקופות הטובות, זה לא כזה קל כמו שאתה חושב..."

אני רואה את זה כשאני נזכר בסבי השני ז"ל שמכל הזכרונות שלי ממנו, מעטים הזכרונות מהתקופות הטובות שלו... 

***

אני שונא פוסטים עצובים...

אבל זה מה יש...

שיהיה יום טוב...

והכי חשוב לזכור - החיים ממשיכים...