אז חשבתי...

המילואים שלי עד השבוע לא היו ממש שירות המילואים הסטנדרטי שכולם מכירים...

בגלל שאת המילואים שלי עשיתי עד עכשיו במחלקה שלי בבסיס הקטנטן בו שירתתי במשך כמעט 3 וחצי שנים, המילואים היו יותר כמו שובר שיגרה או חופשה בתשלום מאשר שירות מילואים מעייף... השבוע הייתה הפעם הראשונה שבאמת לא הרגשתי שייך לכל המערכת הזאת... פעם עוד הכרתי שם אנשים, והיה נחמד והכל, אבל כשאני מגיע לשם, והחיילים שם יותר קרובים לשנתון של אחי הקטן מאשר לשנתון שלי, זה כבר משהו אחר...

פעוטון, רק ככה אפשר לתאר את זה... הרגשתי שם ממש כמו סוג של גננת זקנה (בפעם השניה בחיי)... בתור מילואימניק בבסיס תמיד הייתה לי הרגשה של אאוטסיידר כזה, אבל ההבדלים לא היו כאלה תהומיים... אבל הפעם זה הקצין בצורה שלא חשבתי שאגיע אליה... באחד הימים אחת החיילות שם באה אלי וסיפרה לי שהיא מצאה תמונות באחד המחשבים שנמצאות בתיקייה שנקראת "תמונות ממש ישנות" שבהן אני מופיע בין היתר הייתה שם תמונה שלי ושלה... עצם השם של התיקייה אומר כבר הכל, לא?

בנוסף לכך, הבסיס הקטנטן והטוב שלי כבר לא כזה בסיס קטן כמו שהיה פעם... בשנים האחרונות המימדים שלו תפחו ואין כבר את החוויה הזאת של המשפחה המצומצמת שלמעשה היה סוד הקסם שלו (זה והנוף המרהיב שנשקף ממנו)...

השבוע הזה גם התאפיין בצינון שחטפתי תוך שעתיים מהמיזוג המטורף שפעל שם בבונקר... ככה זה כשאתה רגיל לעבוד כל יום בשמש ובבת אחת אתה עובר למזג אוויר שמתאים יותר לאסקימוסים... מה שהכי מוזר זה, שבמשך כל שלוש וחצי השנים בהן שירתתי שם, הייתי חולה אולי 3-4 פעמים... או שהמערכת החיסונית שלי כבר שכחה מה זה קור, או שאני באמת מזדקן... עצוב לא?

בנוסף לכל הצרות, גם שעות שינה לא ממש היו לי... שילוב מטורף של שותפים לחדר שלא מודעים לכך שיש עוד אנשים בחדר, הצינון שלא נתן לי לנשום, מיטות הברזל המעיקות וכמויות עבודה מטורפות שלא היו לי מאז שהשתחררתי, מה שגרם לכך שגם לא היה לי ממש זמן לשבת על העבודות שלי... (אני כבר רואה איך אני לא מגיש לפחות אחת מהן בזמן... לא יודע איך לצאת מזה...)

היו גם כמה דברים טובים המילואים, אבל אלה דברים קטנים שלא מעניינים אף אחד... אם אני צריך לסכם איך היו המילואים האלה במילה אחת - מוזר...

לא נורא, העיקר שזה נגמר...

עכשיו למערכה הבאה...

החג הזה.

אין לי מושג איך אני אשרוד אותו...

בעוד חצי שעה אני אצא לדרך להינות מחווית הפקקים הלאומית של מדינתנו... השנה, לראשונה מזה הרבה שנים, אנחנו מוזמנים לארוחת חג אצל אמא של נונו גיסי ולמחרת אצל סבתא שלי בעכו... כל זה אומר שזה הולך להיות סופ"ש ארוך במיוחד בצפון שכולל בתוכו פוטנציאל ענק למריבות, בלגאנים וכל השטויות שרק המשפה שלי מהצפון יודעת לספק, ובכמויות...

כבר הודעתי להורים שלי שאני מגיע ברכב נפרד, כדי שמחר בצהריים אני כבר אוכל להימלט משם לנפשי...

חגים זה לא my cup of tea אבל אין מה לעשות... חייבים לעבוד עם מה שיש...

***

בגלל שלא הייתי כל השבוע בבית, לא היה לי זמן לחפור ביו טיוב כמו שצריך... למזלי, ג'יי לנו גם הפך לאחרונה ליו-טיוביסט גאה והנה מה שהוא מצא:

קלטתם את הילד בהתחלה?!?  תארו לכם את הפעם הראשונה שבה בחורה תסכים לשכב איתו...

***

מישהו אכל יותר מדי חמין השבת?

אז זהו,

מקווה שלא תסבלו יותר מדי בארוחות המשפחתיות הללו... אל תאכלו יותר מדי גפילטע פיכס...

בכל מקרה, אני צריך לסיים עכשיו אם אני לא רוצה להיתקע בפקקים עד אין סוף...

 (זה כמובן תלוי בכך שאני אצליח להעיר את אחי, משימה קשה בפני עצמה...)

שיהיה חג שמח לכולם שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל החבר'ה שעוד מגיעים לבקר אצלי בבלוג...

ובכלל, שתהיה לכולם אחלא של שנה...

קונאן.