סססססססססאמק...

אין לכם מושג כמה אני עצבני עכשיו...

יום שלם אני מתעסק בבעיות אינסטלציה שיש לנו בבית... עובד כל הבוקר בשמש המסריחה הזאת, מתמלא בבוץ מכף רגל ועד ראש, חופר באדמה כאילו אני מחפש אוצר שקבור באדמה, רק בשביל שיהיה להם מים בבית...

יכולתי להשאר אדיש ולשחק אותה לא מבין...

יכולתי לומר שלא בא לי ושיש לי מה לעשות...

יכולתי להמשיך ללמוד ולהתעלם מהפיצוץ של המים שהיה מתחת לחלון של חדר השינה שלהם...

יכולתי לעשות אלף ואחד דברים אחרים...

אבל בסוף בחרתי לתקן את זה... רק שיהיו מרוצים...

אז חפרתי, והוצאתי בוץ, ואז חפרתי שוב, הוצאתי קצת מים, הלכתי לקנות חלקי חילוף, התרוצצתי בין הברז הראשי של המשק לבין הבור ואחרי 6 שעות בערך, הצלחתי לסדר את כל הבעיות (והיו לא מעט...)

רק שיהיו מרוצים...

ואז, שעתיים-שלוש לאחר מכן, דקות ספורות לפני ארוחת הערב התחילו ההערות... הוא התחיל עם איזו רמיזה, היא המשיכה עם עוד אחת... הערות קטנות שכביכול לא אמורות להזיז לי... אבל כנראה השילוב הקטלני של עייפות מצטברת מהעבודה הקשה, כעס על זה שלא התקדמתי בכלל בעבודות שלי (בגלל הבלגאן שהיה היום) ורמיזות קודמות שלהם בנושא של כספים ומציאת עבודה, הביא לקריסה טוטאלית של מערכת העצבים שלי... הדם עלה לראש במהירות האור ובעקבותיו גם באה התגובה המילולית...

די... נמאס לי מהם... נכון, הם הביאו אותי לעולם, טיפלו בי והכל, ואני גר מתחת לגג שלהם, אבל זה לא אומר שאני חייב לסבול את החרא שלהם יותר... הודעתי להם שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אחרי שאני מסיים את כל העבודות ומוצא גם איזו עבודה כלשהי (ולא החלטורות שאני עושה ככה ביום יום) אני עוזב אותם, ככה שלא יהיה להם למי להציק כל יום, להעיר כל יום ולהתלונן על הזמן... ואם הם רוצים, אני מוכן גם לא לחזור לפה ושככה אולי יהיה להם יותר טוב...

ואז הלכתי לחדרי כשכולי פקעת עצבים אחת גדולה...

הדבר היחיד שהצליח קצת להרגיע אותי זה מרתון "הישרדות - אולסטאר" שהורדתי בלילה...

הורים - אי אפשר איתם אבל אפשר בלעדיהם... 

עכשיו - לישון... (מחר עבודה, או יותר נכון עוד חלטורה, מוקדם על הבוקר...)