בערך מגיל 17 היה לי חלום להקים פאב...

טוני ואני תמיד השתעשענו ברעיון שנקים איזה פאב כזה קטן במושב, כמו שיש כיום כמעט בכל קיבוץ או מושב...

השנים עברו להן, טוני ומשפחתו נטשו את המושב ואני נשארתי עם החלום...

לפני כמה שנים, אחד התושבים במושב החליט שהוא רוצה להקים פאב אצלו במשק... הבחור השקיע, הביא איזה מבנה קטן וסידר את החצר... אבל מה - החשיבה שלו הייתה כמו של ילד בן 17... הוא לא ידע איזה אנשים חיים איתו במושב... אני מדבר על כל צרי העיניים האלה (ואני לא מתכוון לעובדים הזרים שגרים במושב...) שפשוט כואב להם לראות אנשים אחרים מצליחים.

אני לא יודע עד כמה זה קיים בערים, אבל במושב זה בא לידי ביטוי בצורה ממש חזקה. אנשים פה לפעמים שוכחים שזאת כבר לא מדינת ישראל של שנות ה-50 הסוציאליסטיות אלא מדינת ישראל הקפיטליסטית של שנות ה-2000... אז הפאב ההוא נסגר תוך שבועיים, בעזרתם "האדיבה" של כמה אנשים קטנים, ולא עזרו כל ניסיונות הפשרה שהבחור ההוא העלה... אנשים פשוט לא מסוגלים לראות מישהו שעושה כסף...

למה אני מספר את כל זה ? כי בזמן האחרון עוד בחור צעיר מנסה את גורלו עם עסק דומה... וכבר התחילו לעלות אותם קולות מרגיזים של אנשים באמת קטנוניים... כל מה שיש לי לומר להם זה - get a life !!!

ואני עוד אפתח פאב... אתם תראו!

***

אתמול היה אחד הימים היותר מגעילים שעברו עלי בזמן האחרון...

קמתי בבוקר בידיעה שאני נוסע לב"ש לאסוף עוד קצת חומר לעבודה האחרונה שלי (כן כן!!! טיפה באיחור אבל סיימתי את הסמינר השני שלי אתמול!!!). בבוקר עוד ישבתי בבית וחיפשתי כל מיני ספרים באתר של הספרייה, ככה שכשאני אגיע לשם אני ישר אלך לחפש את הספרים. לפני שיצאתי מהבית, ממש אחרי שלקחתי את המפתחות של האוטו צלצל הטלפון... אמא שלי. סיפרה לי שקרובת משפחה שלנו מעומר נפטרה בלילה מסרטן וההלוויה שלה ב-3 בעומר, ואם אני יכול שאני אבוא להלוויה...

אז הלכתי לספרייה בהרגשה מעורבת... לא רציתי אבל הייתי חייב... משכתי שם את זמן, בקושי מצאתי שני מאמרים מסכנים ולקראת השעה 3 נטשתי את הספרייה ונסעתי לעומר...

בית קברות מטופח כיאה לעיר צפונבונית שכזאת (אפילו שהיא נמצאת בנגב). מאחר והאישה שנפטרה הייתה די מבוגרת, ככה היו רוב האנשים שהגיעו להלוויה... יוצאות דופן היו שתי בחורות צעירות ודי חמודות שמשכו קצת את תשומת הלב שלי (נכון, זאת הלוויה, אבל בכל זאת, אני גבר...) - אחרי כמה דקות הסתבר לי שהן קרובות משפחה רחוקות שלי מקיבוץ יחיעם...

היו הרבה הספדים... וזה הכי קשה מבחינתי בהלוויות... אני בן אדם קצת מסוגר בחיי היום יום ודי אדיש, אז כל הרגשות שלי בד"כ מופנמים אבל הם מתפרצים בעיקר במקרים כאלה בהלוויות (או בסרטים ממש עצובים)... ואני לא אוהב את ההרגשה הזאת...

אחרי ההלוויה הלכתי קצת לאילן... מזמן לא ראיתי אותו והיה נחמד להעביר צחוקים כמו פעם... אח"כ בדרך הביתה קיבלתי עדכונים על המשחק של הפועל והמרה השחורה חזרה... יום מסריח... מזל שבלילה היה לי עם מי לדבר... את יודעת מי את... היה ממש נחמד... סוף טוב ליום רע...

***

קראתי בוואלה שבתל אביב החליטו על 93 שמות לרחובות חדשים. רוב השמות שם ממש לא מוכרים, בעיקר אמנים ואנשי רוח יהודיים מתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה... גורם לי לחשוב... מה יהיה בעוד 50 שנה? איזה שמות יהיו? רחוב נינט פינת קרן פלס? שדרות הראל סקעת? סימטת מירי מסיקה? נתיבי יהודה לוי?

***

  תקלטו איזה תותח...

***

אמנם קצת בדיליי, אבל בכל זאת אותי זה שעשע...

***

טוב לדעת שיש מי ששומר עלינו...

כחולי המדים בשיאם...

זהו להפעם...

מי ייתן ולא תפגשו הרבה אנשים צרי עין בחיים שלכם...

שיהיה סופ"ש מצויין לכולם...

ושנת לימודים קלה ומהנה לכל הסטודנטים...

(וואי בסוף החודש אני צריך לשנות את הכותרת שלי פה בבלוג... איך הזמן עובר כשנהנים...)

קונאן.