טוב, הבטחתי לעדכן כבר לפני כמה ימים ולא ממש עמדתי בהבטחתי... מצטער... פשוט לא יצא...
נתחיל בראש ובראשונה עם השוגר-מאמא שלי, בימבה, שקימבנה אותי עם מנוי פרו... מהיום ועד להודעה חדשה היא יקירת הבלוג...
ועכשיו, לעניינים יותר רציניים...
בתחילת שבוע שעבר סבא שוב אושפז בבית החולים... מיום ראשון עד יום שלישי... כמובן שאני הייתי זה שהיה בחדר המיון עם אמא שלי (כרגיל, רק אני זה שמתנדב/מנודב). למזלי, שידרו איזה משחק כדורגל בטלוויזיה שליד חדר המיון, ככה שהיה מה לעשות עד שרופא כלשהו יחליט בטובו לבדוק את סבא שלי... בסופו של דבר מסתבר שרמת הסוכר בגוף שלו הייתה יותר מדי נמוכה (למרות שהרופא הראשון שבדק אותו בבית טען אחרי שניה של בדיקה שמדובר באירוע מוחי...). אז בימים שלאחר מכן שוב נודבתי להיות המסיע המשפחתי של כל מי שרק רצה לנסוע לבית החולים...
אחרי שלושה ימים של אשפוז במסדרון (כן כן! במסדרון!) החליטו בבית החולים שסבא שלי אכל מספיק ג'לי מסריח של בית חולים ושחררו אותו הביתה. כמובן שאני הייתי זה שהחזיר אותו, והאמת, זה לא ממש הפריע לי... מה שיותר הפריע לי הייתה העובדה שסבא שלי שוחרר כשהוא אאוט לגמרי, מנותק מהמציאות... לא יודע איזו תרופה נתנו לו, אבל זה שהייתי צריך להרים אותו לאוטו וזה שהוא נמרח על הכתף שלי (בזמן שאני נוהג) כמו החיילים האלה באוטובוסים שמריירים כל הדרך, די עצבן אותי... איך משחררים ככה בן אדם הביתה?!?
מאז עברו כמה ימים, הוא קצת נרגע... טוב, עד לפעם הבאה...
בין לבין גם הספקתי למצוא עבודה... לפני שאתם קופצים משמחה, אני רק יכול להבהיר שמדובר בחרא של עבודה, שאלמלא הצעקות של פקידת הבנק שלי, לא הייתי בכלל מנסה להתקבל לשם... מדובר בעבודת אבטחה סתמית, שכר מינימום, אבל זה עדיף על כלום... מהעבודה במשק אני לא רואה כסף, בכל זאת, מדובר במשפחה, והגיע הזמן שאני אכניס לחשבון שלי קצת מזומנים... זה היה זה או כלום, ואני מעדיף לעשות משהו מאשר לשבת בבית... בראיון עצמו הבנתי מהבוס שהוא חושב שאני חושב להישאר שם עוד הרבה זמן... לעזאזל! סיימתי תואר באוניברסיטה, למה נראה לו שזה מה שאני רוצה לעשות עם עצמי?!?
אני יודע שמה שאני כותב פה נשמע די מתנשא, אבל אין מה לעשות, אמנם אני עוד לא יודע מה הייעוד שלי בחיים, אבל אני בטוח שזה לא זה...
בכל מקרה, אתמול הייתי במשמרת הראשונה... ביקשתי בהתחלה רק לילות כי אין לי רכב משלי כרגע ורק ככה אני יכול לנסוע עם הרכב של ההורים לעבודה שנמצאת די רחוק מהמושב... המשמרת עברה פחות או יותר בלי בעיות. מדי פעם יצאים לסיורים עם הרכב. נסעתי פעמיים... בפעם הראשונה זה היה עם איזה בחור מבוגר אחד שנסע כל הדרך על 65 קמ"ש ובאמצע הכביש. למזלנו השעה הייתה מספיק מאוחרת בשביל שמישהו יסע בנתיב הנגדי... בפעם השנייה זה היה עם בחור יותר צעיר ממנו שנסע כל הדרך על 120 קמ"ש בכביש עם באמפרים והייתי בטוח שבכל רגע אנחנו מתרסקים לתוך איזה עמוד... למזלנו, הצלחתי לשרוד את הנסיעות הללו... חוץ מזה ישבנו ברוב הזמן במשרד הראשי. מזל שיש שם טלוויזיה, לפחות יהיה איך להעביר את כל המשמרות הללו... לפחות עד שנמצא משהו יותר טוב לעבוד...
***
הקליפ הבא מוקדש לכל מי שמחזיק עותק של הדיסק של אקווה בבית:
***
משהו חביב לסיום:
האמת, היו לי עוד כל מיני דברים לכתוב, אבל שכחתי אותם...
עד לפעם הבאה, שיהיה המשך שבוע מצויין...
קונאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Konan Mc'konan