התחלנו חודש חדש לפני כמעט 10 ימים ובבלוג אצלי עדיין אמצע יולי... מוזר... האמת, לא כל כך מוזר. פשוט אין לי זמן לשבת על המחשב וסתם לכתוב כמו פעם. ככה זה כשאתה עובד לילות ועוד 6 ימים בשבוע. גם למסנג'ר אני בקושי נכנס... כבר לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני לא מדבר איתם במסנג'ר כמו פעם... אני מנסה להסביר להם שפשוט אין לי זמן לזה, בין העבודה, לחדר כושר, לטיפולי השיניים וכו'... גם ביום החופשי שלי, שיוצא בד"כ בימי חמישי, אני מגיע חצי ממוטט ולעיתים נדירות אני מחליט לצאת (בד"כ אני נרדם די מוקדם מרוב עייפות) אלה הם החיים האומללים שלי... מישהו רוצה להתחלף?

***

תגידו לי אתם, אם אני עוצר ליד מישהי שמנסה לתפוס טרמפים כשבמערכת תום פטרובר צורח "אין לך מקום" ואני שר איתו ביחד, זה ייחשב כסוג של הומור מוצלח או שאני סתם מניאק?
(כי עשיתי את זה השבוע... ההיא לא התרשמה כל כך... לא נראה לי שהיא מכירה את היהודים...)

***

שבוע שעבר הייתי במפגש נדיר עם  החבר'ה שלי מהצבא... פעם היינו נפגשים בתדירות גבוהה, אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר התדירות הזאת רק נהיית קטנה יותר ויותר עד לכדי מפגש של פעם בשנה...
קצת עצוב, בהתחשב בעובדה שאלה האנשים שהכי אהבתי להיפגש בשנים האחרונות... להיזכר כמה כיף היה אז, כשהדאגות היחידות שלי היו רק שסידור העבודה של המחלקה יצא כמו שצריך ושהחיילים שלי
לא יעשו בעיות...
המפגש עצמו היה נחמד... מידורי כמובן הייתה שם... אלישבע, בילי, וכל השאר גם הגיעו... רק חבל שהפעם הבאה שכולנו ניפגש תהיה, ככל הנראה, בקיץ הבא...

***

אחי הקטן (שכבר לפני שנה עבר אותי בגובה, הנבלה הקטן...) התחיל ללמוד נהיגה השבוע... ולפני שבועיים היה בצו ראשון בלישכת הגיוס... ממש מוזר לי לחשוב על זה... רק לפני יומיים היה לו בר מיצוה ואני עוד זוכר את היום שהוא הגיע אלינו הביתה מבית החולים. אני יודע שאין מה לעשות, אבל עדיין קשה לי לדמיין אותו כבן אדם בוגר... אולי בגלל זה אני יורד עליו די הרבה שיפסיק לעשן נרגילה (אפילו שאני מעשן פה ושם סיגריות בזמן האחרון)
יאללה, שיוולד כבר המניאק שיצליח לעצור את הזמן!

***

אותו האח הקטן הלך כאמור לפני שבועיים ללשכת גיוס... נתקע שם איזה 6-7 שעות... איך שהוא מסיים הוא מתקשר אלי, שאני אסביר לו איך להגיע לתחנה המרכזית של בירת הנגב.
אז הסברתי לו. בדרך אני שומע אותו נכנס לאיזו פיצוציה  וקונה בקבוק קולה לצנן את עצמו ביום קיצי לוהט (עוד הוכחה לכך שהוא אחי...). מפה לשם הוא מגיע לתחנה המרכזית של ב"ש, רק בשביל לגלות שהוא איבד את הארנק שלו ואין לו כסף לאוטובוס בשביל לחזור הביתה...
בזמן הזה אני כבר הייתי במקלחת ואלמלא שמעתי את הצעקות ההיסטריות של אמא שלי  ("הפולניה ההיסטרית האולטימטיבית") לא הייתי יודע על מה שקרה... בין הצעקות הרבות הצלחתי להבין מה קרה והבנתי שאם אני אעשה משהו, דבר טוב לא יצא מכל הסיפור... אז קודם כל הרגעתי את הפולניה ואמרתי לה שהצעקות שלה על רון לא ממש יעזרו (מדובר בילד שלא היה מוכן לצאת לשום מחנה, טיול שנתי  וכו' במהלך החיים שלו). אחרי שהרגעתי את הפולניה שלחתי את הגאון לפיצוציה ההיא, לראות אם הארנק נפל לו שם (והוא לא היה שם) ואחרי זה, לראות אם הוא יכול לבקש ממישהו כסף לנסיעה הביתה. במקביל כבר התחלתי לחפש את אחד מחבריי הדרומיים שעדיין נמצאים באקדמיה  שיהיה מוכן לעזור לי עם הבעיה (ויש לא מעט כאלה: טוני, ז'וז'ה ואילן עדיין גרים שם). תפסתי את אילן והבחור כבר היה בדרך לרון כשזה התקשר והודיע שבעל הפיצוציה נתן לו 20 ש"ח שיחזירו אותו הביתה...
מי אמר שאין עוד אנשים טובים במדינה הזאת?
בסופו של דבר הילד חזר, עם טראומה קטנה, אבל לא נורא... הגיע הזמן שיתחיל להתנהג כמו מבוגר... אוטוטו צבא...

***

מה נסגר עם הילודה בחודש אוגוסט?!? לא פחות ולא יותר מעשרה סימונים לימי הולדת מסומנים לי בלוח השנה הוירטואלי שלי שנמצא על הדסקטופ... עד כדי כך אנשים חרמנים בחודש דצמבר?!?

***

עוד ארבעה ימים מסתיים הפרו... באסה לי...

***

איזה הורים גדולים!

שיהיה סופ"ש מצויין לכולם,

לכל מי שחוגג החודש יומולדת ולא הספקתי לומר לו מזל"ט - אז מזל"ט!

אוטוטו מגיעים החגים!

ואפילו יותר חושב - "העונש הגדול" עומד להסתיים!

Be Good,

קונאן.