לפעמים אנשים מסוגלים להיות חוצפנים, שזה מדהים לאיזה גבולות הם מושכים את זה...

שני מקרים שקרו לי בשבוע שעבר...

הראשון - אני נוסע לתומי לעבודה... לא רחוק מהבית אני אוסף טרמפיסט... דתי כזה, מהדתיים "המודרניים"... כאלה שהולכים עם שיער ארוך, מתגייסים לקרבי, מאזינים לאואזיס, הולכים עם החולצות הכתומות (אפילו שמזמן התנתקנו...) והולכים מכות עם חיילים בהתנחלויות כשיש מצלמות... בקיצור, למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביני לבינו, ריחמתי על הבחור והחלטתי לקחת אותו טרמפ... כנראה שעל מעשים טובים צריך לשלם, כי איך שהעלתי את הבחור לאוטו, הוא צירף עוד טרמפיסט לאוטו, ממבט ראשון - נראה כמו נרקומן לגיטימי לחלוטין... הבחור כבר התיישב באוטו ולא יכולתי לסלק אותו מהאוטו... אז התחלתי לנסוע...

אחרי כרבע שעה הורדתי את הדתי, אבל הבחור השני (שטען שהוא במקור משדרות ושהוא נתקע בצומת עם הרכב בדרך לבית החולים שם מאושפזת סבתא שלו) המשיך איתי הלאה לכיוון מקום העבודה שלי... כל הדרך הוא קודח לי בשכל כמו שמקיטה משודרגת לא מסוגלת לעשות על כמה אנשים רעים במדינה, לא לוקחים טרמפיסטים, שהוא היה בצבא ועל זה שאין לו את האמצעים לחזור לשדרות... מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהב לשתוק בנסיעות ופשוט להאזין למוסיקה... אבל עם הבחור הזה, זה לא אפשרי, כל פעם מבקש להחליש את המוסיקה וממשיך לקדוח כאילו אין מחר...

אנחנו מתקרבים למקום העבודה שלי, והבחור מבקש שאני אקח אותו לצומת אחרת, במרחק של 15 דקות מהעבודה שלי... אני אומר לו בנימוס שאני לא יכול, כי אני בדרך לעבודה ואני לא יכול לאחר... זה לא מעניין אותו... הוא ממשיך בשלו ומשחק לי על המצפון... אני לא נכנע...

כשאנחנו מגיעים לעבודה שלי, אני עוצר, פותח את הארנק, מסתכל פנימה... יש 70 ש"ח... המלאך שנמצא לי על כתף שמאל לוחש לי שאם אני לא יכול לעזור לו בטרמפ, אז ניתן לו משהו שיעזור לו להגיע לבית החולים (אם זה באמת נכון...). אז נתתי לו שטר של 20 ש"ח... הוא מסתכל על השטר ובלי בושה שואל: "מה? אתה לא יכול לתת עוד כמה שקלים?"

הייתי בהלם... גם הסעתי אותו חצי שעה, גם סבלתי את זיוני השכל שלו כל הדרך, גם לא שמעתי את המוסיקה שלי ואחרי כל זה, הוא בא בדרישה לעוד כסף שבכלל לא הייתי חייב לתת לו ?!? הסתכלתי עליו בעצבים ואמרתי לו: "יאללה, צא, אני נכנס לעבודה!" הוא הבין שאני עצבני ועזב את האוטו, לא לפני שאמר משהו בסגנון של "טוב, נסתדר עם מה שיש..." והלך...

המקרה השני היה ביום רביעי בלילה...

המקום: המשרד שלנו בעבודה (סוג של ש"ג כזה...)

אני, אחרי משמרת של 12 שעות, מחכה לשעה 6 בבוקר בשביל לעוף הביתה...

עובר בחור, נהג משאית שבא להוציא את המשאית שלו... אני רואה אותו וקורא לו שיבוא למשרד על מנת לברר אם יש לו אישור להוציא את המשאית, כי בלי אישור, אני לא מוציא אף אחד (שומר על התחת שלי...).

המרחק ביננו לא עולה על 15 מטרים ולי, ברוך השם, יש קול עוצמתי כשאני רוצה... אבל זה לא עוזר... הבחור לא מגיב...

אני מחליט לשרוק לבחור... הוא פתאום נעצר, בא לקראתי בפנים זועפות ובטון עצבני צועק לעברי: "מה אתה שורק לי ?!? מה?!? אני כלב?!? מי אתה בכלל שתשרוק לי?!?"

אחרי הלם ראשוני והתנפחות של הוריד (גם לאשכנזים יש את הוריד הזה של הזעם...) אני עונה לו בעצבים - "בוא'נה, תירגע ומיד... אני לא עובד אצלך ואני לא חבר שלך, אז לפני שאתה פונה אלי - תוריד את הטון! רק רציתי לברר אם יש לך אישור יציאה!"

הוא בשלו ממשיך - "מה?!? אני כלב?!? שלא תעיז לשרוק לי... יש לי אישור יציאה!" ואז הוא מפנה לי את הגב והולך לכיוון החניה.

אני בעצבים, העייפות רק מחזקת אותם ואני רק מנסה להחזיק את עצמי שלא לעשות משהו שאני אצטער עליו אח"כ... עוברות חמש דקות והמזדיין חוזר עם המשאית שלו... נתתי לו קצת להתבשל בשער, וכשבאתי לקחת ממנו את האישור אמרתי לו:

"תקשיב לי טוב בחורצ'יק, אני לא עובד שלך, לא עובד איתך ובטח שלא חבר שלך... אז בפעם הבאה שאתה מגיע לפה ומדבר אלי כאילו אתה חצי אלוהים, אתה תצא מפה בחתיכות... אני קראתי לך - אתה לא הגבת... אני שרקתי לך - אתה הגבת... תסיק אתה בעצמך אם אתה כלב או לא..." ואז אפילו לא חיכיתי לתגובה שלו, פתחתי לו את השער ונכנסתי למשרד...

יש לציין שני דברים -

1. אני נחשב לאחד הבחורים הכי אדישים ורגועים במחלקה שלנו... לא רב עם אף אחד (והרוב בד"כ רבים לא מעט). החבר'ה שעבדו איתי באותה המשמרת היו בשוק טוטאלי... בחיים שלהם הם לא ראו אותי ככה עצבני...

2. אותו בחור הגיע למחרת שוב, לקחת את המשאית שלו... הוא נכנס למשרד, הראה את האישור שלו וביקש בנימוס להוציא את המשאית שלו... לפעמים העצבים עוזרים...

חוץ מכל זה,

השבוע לקחתי יומיים וחצי של חופש...

בעיקר נחתי...

פה ושם יצאתי לשתות עם חברים, אבל ממש בקטנה...

ראיתי כמה סרטים, חלקם טובים (משפחת סימפסון, זהות אבודה) וחלקם פחות (הארי פוטר 5)

אבל הכי חשוב - נרגעתי קצת, כמו שלא נרגעתי הרבה זמן... אני חייב לעשות את זה יותר...

השבוע הולך להיות טיפה עמוס... טיפולי שיניים, עבודה, גיבושון עם החבר'ה מהעבודה וראיון עבודה למשרה שחיכיתי לה פחות או יותר כמעט שנתיים... קצת מתוח לקראתו, כמו המתח ברכבת הרים כשהקרון עולה לאיטו לפיסגה לפני הירידה הגדולה...  wish me luck...

שיהיה שבוע טוב לכולם...