אז חזרתי מהמילואים...

בסה"כ חמישה ימים שאם מסתכלים על זה עכשיו, הם עברו ממש די מהר, אבל לא כי נהניתי שם או משהו כזה, פשוט כי הזמן עבר מהר... הגעתי ביום ראשון בבוקר לתחנה המרכזית בב"ש ולהפתעתי גיליתי שלושה מילואימניקים נוספים שבאו לעשות איתי את המילואים. רק לשם הבהרה - זה לא שירות מילואים סטנדרטי שבו כולם מילואימניקים, זה שירות מילואים בתפקיד ספציפי בו עסקתי כשהייתי בסדיר והוא מצריך עבודה בעיקר עם חבר'ה בשירות סדיר וקבע. את אבי, המילואימניק הותיק שבחבורה, הכרתי עוד מהתקופה שהייתי בסדיר. הבחור גדול ממני בכחמש או שש שנים, אבל בנפש הוא הרבה יותר צעיר מהרבה אנשים בגיל שלי... בחור אנרגטי כזה, משעשע שכל הזמן צריך להעסיק את עצמו במשהו... שני המילואימניקים הנוספים היו אלי ומארק שלא שירתו איתי בבסיס, אבל את אלי אני מכיר מבית הספר (מהשיכבה שלי) וטוני, אחד החברים הטובים שלי, נמצא איתו בקשר ממש טוב... אז הגענו למוצב שלנו, הרבה לא השתנה שם מאז השנה שעברה בה ביקרתי שם... 

בעצם כן, עכשיו יש שם גדר גדולה ומפחידה סטייל אושוויץ עם הרבה תיל ולא מעט חשמל, מזכרת מחדירה של משפחה סודאנית אל תוך המוצב בתקופה האחרונה...

המחלקה שלי לא השתנתה יותר מדי מאז השנה שעברה... רוב האנשים שם אפילו זכרו אותי משנה שעברה... אני לעומת זאת, לא ממש זכרתי אותם (יש שם יותר מדי אנשים...)... חבר'ה נחמדים... מאוד סימפטיים... מאוד צעירים... התחושה של הגננת הראשית משנה שעברה חזרה אלי גם הפעם... הייתה שם אפילו בחורה אחת שככל הנראה הדרכתי פעם כשהייתה בכיתה ג' באיזה פרוייקט תיירותי שבו עבדתי פעם באיזור המושב שלי...

המגורים שלנו היה איזה "חדר זונה" שמשכנים בו את כל האורחים שמגיעים למוצב מדי פעם... הייתי צריך לצלם לכם את החדר רק שתבינו כמה זוהמה הייתה שם בחדר... אני לא מבין איך אנשים היו מסוגלים לישון בחדר הזה לפנינו... כמובן שאבי, הנשוי והמבויית מבין ארבעתנו, היה הראשון שהתחיל לנקות אותו ומהר מאוד גם אנחנו הצטרפנו לעבודה... ממש מירקנו את החדר...

בכלל, כל מתחם המגורים שבו שהינ,ו שהיה בכלל של הקצינים ואנשי הקבע של המוצב, היה מטונף להחריד, בעיקר השירותים והמקלחות שגרמו לאלי להתאפק כמה שיותר לפני שהוא השתמש בהם בפעם הראשונה (כאבי הבטן הכריעו אותו בסופו של דבר...)

מבחינת תעסוקה, רוב הזמן היה יחסית שקט, למעט כמה פעמים שבהם התעסוקה נמשכה אל תוך הלילה, אבל דווקא רצינו את זה, כי אלמלא זה, היה לנו אפילו יותר משעמם...

בתור בונוס, בלילה האחרון שלי במוצב, "זכיתי בעונג" להתקלח עם מפקד המרחב (יעני "הבוס הגדול") שעלה האותו הלילה לבקר במוצב... אל תדאגו, שמרתי על הסבון שלא ייפול...

בגדול, לא היה כזה להיט ונקודות האור העיקריות בשירות הספציפי הזה הייתה העובדה שיחס הבחורים/בחורות הוא מדהים, על כל חייל יש בערך 2.5 בחורות... יחס שבשירות הסדיר שלי רק יכולנו לחלום עליו... ככה זה כשמכניסים לבסיס פלוגה של תצפיתניות ממודיעין שדה... גם האוכל היה סבבה, במיוחד לאור העובדה שמדובר באוכל של צבא...

לסיכום כל השבוע הזה - היה טוב וטוב שהיה, והכי חשוב, טוב שנגמר...

***

איך זה שתמיד אחרי כל טיפול שהאוטו עובר במוסך, צצה לה איזו תקלה חדשה כשבוע אחרי הטיפול, שמצריכה להכניס שוב את האוטו למוסך? צירוף מקרים או רשעות של המכונאים?

***

כמו בכל יום כיפור, גם השנה אני לא מתכוון לצום...

פשוט לא מדבר אלי הקטע הזה...

אף פעם לא הייתי דתי ואני לא מתכוון להתחיל עם זה...

מה שכן, יש לי הזדמנות לנוח סוף סוף כמו שצריך... לקרוא קצת ספרים, לראות כל מיני סרטים (בימבה, יש לי את 1408 על המחשב!) ובעיקר לישון...

לפי דעתי צריך עוד כמה ימים כאלה במהלך השנה... לא היו פעם דיבורים על להפוך גם את יום ראשון ליום חופש?

***

סוכות השנה יהיה שונה במשפחת מקונאן...

אבא שלי ואחי נוסעים למסע בפולין...

יהיה מוזר בלעדיהם, אני מניח שבמיוחד לאמא שלי... דאגתי כבר לא לעבוד בערב החג, כדי שהיא לא תהיה לבד...

לא נעים...

***

מסתבר שבמהלך המילואים שלי כמעט פרצה מלחמת עולם בין המשפחה שלי לבין דוד שלי פה במושב... סכסוך מפגר בין אחי ודוד שלי הסלים עד לידי צעקות הדדיות בין אבא שלי לדוד שלי (שהוא גם שותף שלו פה במשק) ולדודה שלי... לא נעים הקטע הזה... המצב בין שתי המשפחות בשנים האחרונות די הדרדר ובאופן לא  מובן דווקא על רקע ההדרדרות הבריאותית של סבא שלי ז"ל... כנראה שהוא היה הגורם האחרון שבאמת השאיר את שתי המשפחות ביחד, כי מאז שהוא נפטר, הקשר בין שתי המשפחות רק הולך ונעלם... האמת, ידעתי שמתישהו זה יקרה... השאלה אם המשפחות ידעו לצאת מזה או שזה רק ילך ויסלים... כנראה שעדיין יש תיקוה, כי יומיים אחרי שall hell broke loose, דודה שלי כבר התקשרה לאמא שלי ודיברה איתה כאילו הכל כרגיל... אני לא נאיבי, לפי דעתי זה רק בגלל שלבת דודה שלי יש בת מצוה עוד מעט ושהיא רוצה שכל המשפחה תהיה שם... נו טוב... רק הזמן יאמר את שלו...

זהו זה,

עכשיו נלך לנוח...

שיהיה צום קל לכל מי שצם, ולמי שלא צם - שיהיה בתיאבון... ושלא יעשו לכם מצפון...

אההה... סליחה אני לא מבקש מאף אחד... אז אל תבקשו ממני, כי אני לא מאמין בדברים האלה... אם אני פוגע במישהו אני ישר מתנצל, לא צריך ללבוש לבן, לא לאכול ביום ספציפי בשנה בשביל זה...