החלטתי להתקשר ללוליטה.

מנסיוני, תקופת המבחנים זו תקופה די טראומטית בשבילה ולכן אני משתדל להוריד פרופיל ולהסתפק בSMSים של ברכות הצלחה במבחנים וכאלה... בגלל שלא יצא לי ממש לדבר איתה בשבועיים האחרונים כמו שצריך אמרתי שנתקשר רק לשאול מה קורה.

חייגתי, לא תפוס. אחרי כמה צלצולים היא עונה. משהו בקול שלה שונה. לא הקול הרגיל.

"מה קורה לוליטה? הכל בסדר?"

"כן" היא עונה אבל אני מרגיש בקול שלה שיש משהו.

"מה זה? הערתי אותך משינה ?" שאלתי וקיויתי שתענה בחיוב למרות שידעתי מה התשובה.

"לא, לא ישנתי" היא עונה.

"רגע, מה ? את בוכה ?" שאלתי בחרדה.

"כן, לא משנה, עזוב... מה שלומך?" היא עונה כשאני ממש שומע את הדמעות בקולה.

"מה עזוב ? קרה משהו? ספרי לי!" ביקשתי.

"ממש לא בא לי, עזוב..."

"רגע, זה קשור ללימודים?" אני שואל

"לא, לא קשור, עזוב את זה, שנה נושא..." היא עונה. הרגשתי ממש כמו במשחק הזה 21 שאלות. היא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה.

"טוב... איך הולך במבחנים?" שאלתי עם חשש כלשהו שעליתי על עצב חשוף.

"גרוע" היא עונה בהחלטיות.

"למה ? כמה מבחנים כבר היו לך ?"

"אחד".

"וואלה... אז בגלל אחד את קובעת שגרוע ? תמיד יש מועדי ב', את יודעת..."

"כן, אני יודעת... עזוב לא משנה..."

פה בערך נכנסתי לבלק אאוט. לא ידעתי מה לומר כי פחדתי שכל דבר שאשאל יעלה בטעות על מה שגרם לה לבכות.

אחרי 3-4 שניות של שקט מביך היא חתכה אותו ואמרה "קונאן, שומע, אני אדבר איתך בעוד יומיים, בסדר ?"

"בסדר, בכל מקרה שיהיה בהצלחה... ביי..."

"ביי..." היא ענתה וניתקה.

אני שונא לדבר עם אנשים שבוכים. זה תמיד מכניס אותי לכזה בלק אאוט. לא יודע איך לנתב את השיחה ככה שהצד השני יחזור לחייך. במיוחד אצל בנות. כשטיילתי בתאילנד וניו זילנד עם אלישבע זה קרה לי הרבה. די צפיתי את זה ככה ששם הייתי מוכן, מה גם שהכרתי כל כך טוב את אלישבע שידעתי מה לעשות בדיוק בשביל לגרום לה לחייך. ואני מדבר על בחורה שיכולה לבכות משום דבר. אפילו פעם אחת הדגמתי את זה לחבר'ה שטיילו איתנו בניו זילנד. פשוט אמרתי לה "אלישבע - אל תבכי" ובתוך שניה הדמעות הופיעו בעיניה. 

אני זוכר שפעם אחת הגיעה למחלקה שלי חיילת צעירה. הייתי צריך לערוך איתה ראיון כזה כמו שכל מפקד אמור לעשות עם החייל שלו ולבסוף בסיכומו לרשום "איחלתי לחייל בהצלחה". במשך כל הראיון הבחורה בכתה לי. מול הפרצוף. ומה אני יכול לעשות ?!?

בחורות, אני מבקש מכן - תפסיקו לבכות !!! ואם אתן בוכות, לפחות תאמרו לנו על מה אתן בוכות !!! כי קשה לנו גם ככה עם כל הרמזים שלכן, ואין שום סיבה שנהפוך להיות שרלוק הולמס בכל פעם שרמת האסטרוגן שלכן תגיע לשיא...

               כשאת בוכה את לא יפה

              ביצוע: תיסלם                 מילים: יהונתן גפן                 לחן: שמוליק קראוס

מה הקטע שלכן ?!?

אנחנו הגברים גם מזדקנים... גם הגוף שלנו עובר שינויים ומתבלה (ככה כותבים ?!?) עם השנים. אז למה לנו יש רק משבר אחד בחיים, ככה בסביבות גיל ה-40 אותו אנחנו פותרים עם איזו מכונית ספורט אדומה ואיזה ניסיון לא מוצלח לפתח רומן עם צעירה בת 20 בעוד שאתן חוזרות על משבר היומולדת בכל שנה ביום הולדת שלכן ?!?

זהו יום שצריך לחגוג ! לשמוח בו !

איך אומר השיר: "יומולדת חגיגה נחמדת מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד רק ביומולדת..." זה בסה"כ יום אחד בשנה ! כמו בכל שאר הימים, רק מה - מציין את הכניסה שלכם לעולם ה$#%#$% הזה (כל אחד ישלים איך שבא לו). מטבע הדברים אנחנו אמורים לחגוג אותו, כי לכו תדעו עוד כמה זמן נשאר לנו לחיות פה... אבל לא ! רובכן תשבנה בדיכאון טוטאלי ותמררנה על צר גורלכן... על שאתן כבר לא בנות 18 יותר... למה אנחנו לא רואים גברים עושים את אותו הדבר ?!? ועוד גברים הם אלו שעוברים את שיא כושרם ופוריותם בגיל 18, בעוד הגיל המקביל של הנשים עומד על 30 ומשהו ?!?

למה אני כותב את זה - כי יש כמה בחורות שאני מכיר שעוברות את התהליך הזה... לוליטה היא אחת מהן.  בכל שנה אותו סיפור... אני מתקשר, היא ישר עונה: "מה אתה רוצה ?!?" בעצבים.

"בסה"כ רציתי לומר לך יומולדת שמח..." אני עונה...

"תודה. אבל אני לא ממש במצב רוח..." היא עונה כאילו הרגע חזרה מהלוויה...

"למה ? יומולדת, צריך לשמוח ולחגוג, לא ?"

"כי ככה... לא בא לי... אין לי מצב לשטויות, אז אל תנסה להצחיק אותי כי לא ילך לך..."

אני בד"כ משתדל להוציא איזה חיוך, או צחוק קטן ממנה, אבל היא בתשעה באב הפרטי שלה...

וכל כך רציתי לשמח אותה...

אז למרות שהיא לא קוראת פה בבלוג, אני אנצל את ההזדמנות לומר לה מזל טוב... מי יודע, אולי יום אחד היא תגיע לבלוג במקרה...

ברצינות עכשיו, מה אתן רוצות ?

אתן תמיד מסתוריות, לא מספרות מה קורה אצלכן, כששואלים אתכן אם קרה משהו, אתן מתעצבנות על כך שאנחנו דוחפים את האף וכשלא שואלים אתכן, אז אנחנו חסרי התחשבות ואגואיסטים...

אתן אומרות משהו אבל בעצם מתכוונות למשהו אחר - אתן לא מבינות שאנחנו נולדנו עם מוח מוגבל, לא תמיד אנחנו מבינים באמת מה הסאב-טקסט של הדברים אותם אתן אומרות.

אני מאלה שלא מבינים רמזים... לא יעזור כלום, אם לא תאמרו לי בפירוש מה עובר לכן בראש אני לעולם לא אדע... אני לא קורא מחשבות... אורן הקטן יש רק אחד...

לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם מישהי במקרה על הסרט, הנושא את שם הפוסט, בכיכובו של מל גיבסון. מה לא הייתי נותן בשביל שיקרה לי מה שקרה לו... כי רק ככה אני באמת אוכל להבין וגם לומר את הדברים הנכונים...

מישהו פעם קרא למין הנשי "המין החלש"... זה תפס חזק ויש החושבים ככה עד היום...

 אני לא חושב ככה - יש לכן כוחות שעולים על כוחות פיזיים... יכולות לסובב אותנו על האצבע הקטנה... זאת עוצמה.