קראתי את הפוסט האחרון של סימבה ולא יכולתי שלא להיזכר באותו היום...

זה היה אי שם בסוף שנת 1996... השנה בה ביבי עלה לשלטון, אני התחלתי את כיתה י"ב, המקרנה היה שיר מס' 1 במצעדים, גל פרידמן הביא לנו מדלית ארד אולימפית ומל גיבסון זכה באוסקר אחרי שצעק שהוא רוצה חופש כשצבע כחול מרוח לו על הפרצוף...

ליתר דיוק -  יום רביעי בלילה. אני בא לשבת על המיטה בדרך לשינה טובה, כאשר אני חש בכאב חד בברך ימין. זה לא היה חדש לי - כבר כמה פעמים שננעלה לי הברך... בפעמים האחרות הצלחתי ישר להפעיל לחץ על הברך ולשחרר אותה... חשבתי שזה משהו שולי ולכן לא ממש התייחסתי לזה... ככה גם חשב רופא המשפחה שלנו ולכן לא הלכנו לראות רופא מומחה. הפעם, הברך המשיכה לכאוב כל הלילה, ולא הצלחתי לעצום עין. למחרת בבוקר הצלחתי איכשהו להזיז את עצמי לאוטו (למזלי לדוד שלי היה כיסא גלגלים) ולקחנו את עצמנו לבית החולים הקרוב.

חדר המיון היה עמוס כרגיל בכמה עשרות אם לא מאות חולים. בגלל שלפי דעת האחות הפציעה שלי לא הייתה חמורה, נתנו לי לחכות ככה עם הכאבים במשך 4 שעות עד שמישהו בכלל קרץ לכיוון שלי. לקחו אותי לאחת המיטות ושם חיכיתי עוד איזה שעה עד שלפתע הגיע איזה רופא עם פמלייה של משהו כמו עשרה מתמחים. הרופא אפילו לא שאל אותי לשלומי, קרא את הchart  והתחיל למשש לי את ברך... כל נגיעה שלו הייתה בשבילי כאילו דפקו לי פטיש 5 קילו על הרגל, אני צורח, על סף דמעות וההוא ממשיך לסובב את הרגל כאילו היה ילד שקיבל בפעם הראשונה סביבון בחנוכה.

בכל הזמן שהוא מתעסק עם הברך הוא מסביר למתמחים באנגלית : "this is a very painfull injury" ועוד כל מיני דברים בשפת הרופאים... אני, אחרי לילה נטול שינה ועצבים רופפים רציתי אותה הרגע לחנוק אותו כמו שהומר חונק את בארט...

לבסוף, אחרי שהדוקטור ופמלייתו עברו לקורבן הבא, הגיע אלי אחות חמודה, מחייכת אליי, מדברת ברכות, שואלת לשלומי, וככה פתאום בלי ששמתי לב דחפה לי איזה מזרק עם מחט באורך 20-25 ס"מ (אני לא צוחק) לברך... חצי דקה לאחר מכן הברך השתחררה... אחד הימים היותר מסוייטים שעברו עלי... אבל מה - לפחות משהו טוב יצא מזה - מאותו היום אני לא מפחד ממחטים...

ובקשר לברך - אחרי שגיליתי שיש לי קרע במיניסקוס הפנימי של הברך (פציעה של ספורטאים) עברתי ניתוח כשנה וקצת לאחר מכן, יום אחרי שסיימתי טירונות... 30 יום גימלים... איך שקיללו אותי בבסיס...

לא יודע מה יש בי שמושך אותם, אבל יצא לי לא פעם ולא פעמיים להגיע לסיטואציה שהמוזרים הללו ניסו לגייס אותי לכת שלהם...

הפעם הראשונה הייתה בארה"ב. כמה ימים לפני שחזרתי לארץ החלטתי לנסוע עם כמה חבר'ה לאטלנטיק סיטי לראות מה זה קזינו. ללאס וגאס לא יצא לי להגיע ואטלנטיק סיטי זאת הגירסא המוקטנת של החוף המזרחי לעיר החטאים האולטימטיבית.

אחרי כמה סיבובים בקזינו "טאג' מאהל" החלטתי לצאת החוצה לנשום אוויר. הקזינו והרבה בתי קזינו אחרים יושבים על חוף הים ויש טיילת אחת ארוכה שאפשר לטיל בה... שוטטתי לי להנאתי עד שהחלטתי לשבת על אחד הספסלים ולהנות מהשמש החמימה (חודש נובמבר בארה"ב אם יש שמש מנצלים אותה עד תום...) אחרי כמה דקות מתיישב לידי זקן חביב ולא עוברות כמה שניות כשהוא מתחיל לחקור אותי... מן הרגע שהוא שמע שאני לא אמריקאי (לא אמרתי מאיפה) הוא מתחיל להציג בפני את הכת שלו... התלהב הבחור... לא ידע עם מי יש לו עסק... אני מבודר מכל העניין עושה כאילו אני מתעניין... הבחור בשלו - פורש את כל משנתו, ממש כמו סוחר מכוניות משומשות, חושב שהוא תפס ברשת דג שמן... אני מחייך ואחרי חצי שעה של שיחה קולחת אני קם ואומר לו:

  i'm sorry, i forgot to tell you, i'm jewish - we don't do fucked up stuff like that... ועזבתי את הבחור. בינתיים מגיע אחד החבר'ה ושואל אותי לאן נעלמתי ומי הבחור, איך שסיפרתי לו ההוא קפץ... הוא מהיהודים האמיתיים, רצה לפוצץ אותו מכות, נאלצתי לגרור אותו משם...

מאז עברו כמה שנים... עברתי לב"ש וחשבתי שפריקים כמוהו אני לא אראה יותר בחיים... בכל זאת - זוהי ישראל... ובכן בדיעבד מסתבר שטעיתי... שנה שעברה, באחד הימים בתחילת השנה נשמע צלצול בדלת. אילן הולך לבדוק מי זה, מסתכל בעינית ואומר לי - "שתי בחורות, לא מכיר אותן". החלטנו לפתוח (בכל זאת - שתי בחורות). לאחת קוראים אביגיל ולשניה אין לי מושג, כי היא לא פצתה את פיה לאורך כל השיחה. אחרי שאביגיל הציגה את עצמה (כשהשניה עסוקה כל הזמן בלחייך וללחוץ על המתג של האור בחדר מדרגות) היא החלה להציע לנו "דרך חיים חדשה". אילן, שממש לא אוהב את הקטעים הללו מיד ברח, אבל אני די נהנתי מכל העניין ונתתי לה להמשיך לדבר... היא סיפרה לי איך "החיים אותם אנו מכירים עומדים להשתנות", על כך ש"הולך להיות פה ממש טוב", רק על ידי אמונה נכונה ובחירה בדרך האמיתית להאמין והרבה בלה בלה בלה... אני בסבלנות מופתית, מתחיל לנהל איתה  מעין "דיון". אחת השאלות ששאלתי אותה הייתה "למה נראה לך בכלל שיש אלוהים? איפה ההוכחות לכך?" וכו'. היא התחילה לזיין את השכל, אז החלטתי לשאול אותה "אם יש אלוהים, איפה הוא היה בשואה ?" ההיא השתתקה לרגע ואז המשיכה לברבר על האל ואיך אפשר להגיע אליו וכו'... בשלב מסויים הבנתי שסתם אני מבזבז לעצמי זמן יקר, וניפנפתי אותן באלגנטיות... נראה לי שלבחורה השניה דווקא התאים לסיים את השיחה כי עוד כמה דקות והיה לה נמק באצבע שלחצה על המתג של האור...

אנשים מוזרים אלו... על מה הם מבזבזים את החיים שלהם? איך לא איכפת להם שכולם צוחקים עליהם ולא שמים עליהם זין...

מאז אותו היום ראיתי אותן עוד כמה פעמים בבלוק... משום מה הדלת שלנו הייתה היחידה שהן לא דפקו בניסיונותיהן החוזרים לגייס פראיירים חדשים...

קרה לכם פעם שפגשתם מישהו שדומה לכם שתי טיפות מים ?

פעם, כשהייתי קטן, תמיד חשבתי לעצמי איזה מגניב אם היה לי אח תאום... ואם לא, אז אחות תאומה...

כזה שידע הכי טוב מה עובר לי בראש, כזה שירגיש כשכואב לי (יש כאלה שאומרים שזה באמת קורה!)...

נראה ממש נחמד... הפעם הראשונה שחשבתי על זה הייתה כאשר נסעתי לאופיס דיפו עם ההורים בת"א (אז לא היה סניף בכל חור) מתישהו באמצע שנות ה-90... בסניף הזה שליד הסינרמה... כל העולם ואישתו ערכו שם קניות בשבוע לפני תחילת הלימודים, וגם אנחנו הצטרפנו לשיגעון... בשלב מסויים אחי הקטן ברח ואני רצתי אחריו. ליד המכונה של המשקאות הקרים עמד לו ילד, נראה בגילי... כשהוא הסתובב אלינו הייתי בשוק... זה היה ממש כמו להסתכל במראה... הוא לא שם לב והלך, אבל אני המשכתי לעקוב אחריו עד שהוא נעלם...

גרם לי לחשוב - אולי יש לי באמת אח תאום ? לקח הרבה זמן עד ששכחתי את זה וממש לאחרונה נזכרתי בזה שוב... באופן מוזר זה קרה כשהלכתי לקנות כמה כלי כתיבה באופיס דיפו...