בלי לשים לב, הסתיים לו עוד חודש...

בכזאת מהירות...

כנראה שממש נהנתי, כי אני עוד זוכר את סוף חודש שעבר...

מחר מתחיל חודש חדש ועל מנת לשבור את הממוצע שלי של שלושה פוסטים בחודש, החלטתי לפרסם עוד אחד...

בגדול - אין לי מה לחדש...

אני עדיין מחכה לריאיון נוסף... כנראה בגלל החגים הכל נדחה...

ערב חג סוכות היה מהמוזרים שחוויתי, בעיקר בגלל שהיינו משפחה מצומצמת לגמרי... רק ארבעה (אמא, אחות, גיס, דודה וסחבק). אחי ואבי עושים להם חיל בחו"ל (חסר להם שהם לא יביאו לי משהו... רק שלא יהיה טובלרון... כל כך נדוש מזה, לא יכול להיות).

אתמול הגחתי לתל אביב לביקור בדירה החדשה של בילי והחבר שלו אחרי שהבטחתי לו כבר לפני כמה חודשים שאני אגיע לבר אותם כשיעבור הקיץ (דברי המדוייקים היו: "כף רגלי לא תדרוך בתל אביב כל עוד יש קיץ!")... באה איתי גם טלי, מהחבר'ה שלי בצבא, ומאוחר יותר (ממש מאוחר...) הצטרפה גם כבוד מעלתה, המלכה מידורי... העברנו את הערב עם הרבה צחוקים, הרבה פלייסטיישן (ההומואים ממש פתחו לנו את התחת במשחק הזה של המכות...), הרבה בשר באדיבות אגאדיר (פעם ראשונה בחיים שלי שאכלתי משם... היה די טעים... לא ממש כשר, אבל טעים...) ופה ושם כמה ג'ויינטים (כבודו לא עישן... הפסיק ולא מתכוון לגעת בזה יותר...)

החיים שם בדירה ממש נראו לי סבבה... אפילו אין שם, במרומי הקומה הרביעית שבה הם גרים, את החום המעיק של תל אביב... גורם לי לרצות יותר לעבור כבר למרכז... להתחיל לחיות את החיים... בינתיים זה נשאר מבחינתי על סטדביי, רק אחרי שאני אסיים את כל תהליך המיון הזה שאני נמצא בתוכו לעבודה ההיא ואני אדע מה אני הולך לעשות עם עצמי, אני אדע יותר מתי אני עובר לשם...

עד אז, אני במושב...

(לא כזה רע, אבל נגמר לי כבר האוויר... צריך קצת חופש...)

זהו זה...

שיהיה שבוע טוב לכולם...

ושמחת תורה שמח לכולם...

קיבלתי את התואר!!!

לא שיהיה לי מה לעשות איתו, אבל שיהיה... העיקר שההורים מרוצים...

לקחתי לטקס פמלייה מתוגברת שכללה שני הורים גאים, סבתא פולניה אחת (שכבודו הנכד הראשון שלה שמקבל תואר אקדמאי), אח, אחות ובעלה (שהצטרף אלינו אחרי שסיים לעבוד בב"ש...). על ההזמנה ציינו שניתן להביא עד שני אורחים, אבל מניסיון העבר בדברים האלה ידעתי שאף אחד לא יבדוק את זה...

היו שני טקסים... אחד משעמם עם כל מיני נאומים של אנשים שלא מעניינים אותי שבו הוענקו התארים לסטודנטים המצטיינים (יתרה) בינהם סיוון וטוני החברים שלי... אחרי שראיתי מי קיבול את התואר בהצטיינות אצלנו במחלקה, הבנתי שלא צריך רק להצטיין מבחינת הציונים, אלא צריך להיות גם אחד מאלה ששורצים כל היום במזכירות המחלקה ומתחנפים לכל מי שצריך... אבל לי זה לא עניין כל כך... העיקר שהטקס הזה יסתיים...

הטקס השני, שהיה קצר יותר, חילקו לכל שאר הסטודנטים את התארים שלהם... לקח זמן עד שהגיעו לאות ק' (קונאן), אבל היה שווה לחכות... ההורים וסבתא היו מבסוטים וזה העיקר... הרי הטקסים האלה הם בעצם בשבילם... עכשיו רק צריך למצוא מקום בבית לתלות את התעודה וסגרנו את האפיזודה הזאת בחיים שלי...

מה שהעיב על כל היום הזה היה שהרבה חבר'ה לא בגיעו בכלל לטקס... בינהם היו גם ז'וז'ה ואדל, שני חברים טובים שלי שלא הצליחו לסיים איתי את התואר... אבל זה לא מנע ממני לחייך... העיקר שזה מאחוריי... מה הלאה? רק אללה יודע...

לכל מי שתהה לגבי התואר שלי, שאל ולא עניתי, להלן התשובה:

***

אתמול נסעתי לחגוג עם אילן, טוני וז'וז'ה (AKA החברים הסטודנטים מהדרום) את יום הסטודנט של בן גוריון... אפילו לקחתי במיוחד חופש מהעבודה בשביל זה... אז הגעתי לשדה תימן, או במילים אחרות, טיז אלנבי, וגיליתי שהחניה של הרכבים מאוד רחוקה מהמתחם עצמו ושצריך לנסוע בהסעה מיוחדת לשם... אז נסעתי לשם עם אילן, חברה שלו ועוד כמה נספחים לענייני שקשוקה, רק בשביל לגלות שהכרטיס למתחם שאילן נתן לי כמה דקות מאוחר יותר נעלם! תארו לכם את תחושת הייאוש שתקפה אותי באותם הרגעים... הייתי צריך לעלות על אוטובוס חזרה לחניה בשביל לקנות כרטיס חדש (75 ש"ח אחרי הנחה של 10 ש"ח לבוגר האוניברסיטה) ואז שוב לעלות על אוטובוס בשביל להגיע למתחם... למזלי, הספקתי לעשות את זה די זריז והגעתי עוד לפני שההופעה הראשונה התחילה... אח"כ בדיעבד שמעתי סיפורים מחבר'ה שנתקעו בדרך למתחם בפקק של 55 דקות ופספסו את כל ההופעה הראשונה...

ההופעה הראשונה הייתה של חמי רודנר, ירמי קפלן, אסף אמדורסקי ודנה ברגר והיא הייתה ההופעה הכי טובה שאני ראיתי בימי הסטודנטים שלי בבן גוריון (והיו ארבעה כאלה כולל זה). היינו ממש קרובים לבמה והיה ממש טוב... נזכרתי למה פעם עוד אהבתי מוסיקה ישראלית... פשוט מבאס לחשוב שלא עושים עוד רוק ישראלי טוב כמו הרוק של "אמני רוקסן"... אח"כ ברי סחרוף אירח את עברי לידר ולקראת סוף ההופעה כבר נטשתי כי הבטחתי לאבא שלי שאני אעזור לו במשק בבוקר...

בקיצור, חזרתי מאובק, מרושש, אבל מרוצה... היה נחמד לפגוש את החבר'ה מב"ש שלא ראיתי כבר די הרבה זמן, אבל נראה לי שלימי הסטודנט האלה אני כבר לא חוזר... כבר לא לגילי... 

***

עכשיו כבר חוזרים לעניינים - עבודה, וכאלה...

אז שיהיה המשך יום סטודנט נעים לכל הדרומיים,

וסופ"ש מצויין לכולם...

מר קונאן מק'קונאן...

אז מי מבינכם שמתכתב איתי פה בישרא או לחילופין במסנג'ר בטח תהה לעצמו, לאן לעזאזל נעלם קונאן אתמול בערב... איפה הוא יכול להיות?!? הייתכן והוא מצא חיים? ובכן, בערך...

אחרי שקבעתי מראש עם שתיים מידידותיי הטובות כבר לפני שבוע להיפגש בתל אביב בשביל לראות מופע תיאטרון מיוחד, לא תהיה שום סופת גשמים שבעולם שתעצור אותי... אז נטשתי את המושב, עליתי לאוטו ונסעתי (לא לפני שתידלקתי את החרא בלא מעט ליטרים...) לביתה של טלי, לאסוף אותה... משם המשכנו תל אביבה, אך אבוי, שכחתי לרדת ביציאה הנכונה, מה שממש מוזר מאחר ומדובר ביציאה שירדתי בה כבר כל כך הרבה פעמים כשנסעתי למשחקים של הפועל תל אביב באיצטדיון בלומפילד... להגנתי ייאמר שכשאתה עסוק בלנהוג בגשם עצבני וברקע טלי מספרת את כל קורותיה בחודש האחרון שבו לא יצא לנו לדבר, די קל לא לשים לב לדברים שוליים כמו היציאה הנכונה מנתיבי איילון...

נחזור לענייננו, אחרי שהתעשתתי במהירות ומצאתי את דרכי התחלתי לחפש את התיאטרון המיוחל, הלא הוא תיאטרון הגוף. מסתבר שזה לא כזה פשוט למצוא את המקום הזה. הייתה לי הכתובת והכל אבל כאשר התיאטרון עצמו נמצא בתוך חצר פנימית מסתורית סטייל רציף 9 ושלושה רבעים של הרכבת להוגוורטס, שחבוייה לה היטב בין כמה מוסכים בפאתי פלורנטין, זה לא כזה פשוט למצוא את המקום. בסופו של דבר ירדתי מהאוטו לפיצוצאי (על משקל פלזמאווי) הקרוב והוא הסביר לי היכן נמצא המקום (שהיה 3 מטר בערך מהיכן שעמדתי באותו הרגע...).

אז הגענו... ובגלל שלא תיארתי לעצמי שנמצא את המקום כל כך מהר, נאלצנו לחכות עד שהפרינססה מידורי השלישית (סתם, הארשונה והיחידה, כי באמת אין כמוה בעולם...) תואיל בטובה להגיע... כמובן שהיא הלכה לאיבוד... מוזר שדווקא מושבניק כמוני היה צריך להיות זה שיסביר לה להיכן להגיע... כשהיא הגיעה דילגנו בין שלוליות הענק והגענו בשעה טובה לתיאטרון הגוף. באשר למקום עצמו - הזוּלה שאחי הקטן בנה לו בחצר נראית יותר מפוארת, אבל להגנתם של בעלי המקום, כמה כבר הם יכולים להרשות לעצמם אם הכרטיס להופעה שם עולה 30 ש"ח ולכל הופעה מגיעים במקרה הטוב איזה 30-40 צופים. אחרי שחיכינו קצת ביעני לובי של התיאטרון התחיל המופע. בקטע הראשון הופיעו שני מכרים שלנו (בילי וחבר שלו) ולמעשה הסיבה העיקרית לכך ששלושתינו העזנו לצאת מהבית ביום חורפי וסוער שכזה. כל הקטעים במופע היו ממש משעשעים... כל קטע מדבר על הווי כלשהו בחברה הישראלית בגישה מיוחדת, הרבה נונסנס... בקיצור , נהנתי נורא...

לצערי, לא יכולתי להישאר יותר מדי אחרי המופע (בכל זאת, צריך לחזור הביתה כי צריך לקום בבוקר לעבוד...) אבל קבענו עם בילי שאנחנו נבוא אליו שוב מתישהו... מתי זה יקרה? רק אללה יודע...

***

אבא שלי קיבל היום בדואר את נגן הMP4 שלו שהוא הזמין לפני איזה שבוע וחצי. כשהוא הזמין אותו לא ממש התלהבתי ממנו, אבל עכשיו כשיצא לי לשחק איתו קצת, הוא יכול להיות די שימושי... אפשר להכניס לתוכו כל מיני קבצי וידאו והיום כבר עשיתי ניסוי כלים כשכיווצתי פרק של "המשרד" והעברתי אותו מהמחשב לנגן... דווקא יכול להיות מאוד מועיל בחדר כושר... אני באמת שוקל לבצע איזה מחטף...

אמרתי שאפשר להכניס לשם 4 ג'יגה של קבצים?!? יש לכם מושג כמה שירים זה יוצא ?!?

*** 

לכל מי שמתעצל להוריד פרקים באינטרנט, באו כמה אסייאתים פורעי חוק והקימו את האתר הזה שבדומה לאתרים רבים אחרים שקמו לאחרונה, הם מאפשרים לכם לראות פרקים שלמים חדשים באינטרנט בלי שום צורך להוריד קבצים למחשב...

שלא תגידו שלא אמרתי לכם...

מעניין כמה זמן הוא יחזיק מעמד עד שחברות הטלוויזיה יחסלו אותו...

***

האתר הזה מאפשר לכם ליצור לעצמכם פלייליסט משלכם ולהאזין לו מתי שבא לכם וגם לתת לאנשים אחרים להינות מהמוסיקה שאתם אוהבים...

הנה הפלייליסט הראשון שלי...

***

בקיץ אמור להגיע הסרט הרביעי בסידרת הסרטים המופתית "מת לחיות" בכיכובו של ברוס וויליס כג'ון מקליין. לפני יותר מעשר שנים (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי במילה...) הייתה לבן סטילר סידרת מערכונים ובאחד המערכונים הוא לגלג על ג'ון מקליין:

אותי זה די שעשע... אני חושב שסטילר יכול להיות ג'ון מקליין הבא...

***

אם אי פעם תהיתם איזה פוסטר יש לג'ורג' בוש בחדר הסגלגל, הנה התשובה...

***

זהו... נגמר...

עכשיו אתם יכולים לחזור לעבודה, ללימודים או מה שזה לא יהיה...

שיהיה המשך יום חורפי נעים לכולם,

ושבוע מצויין.

עד הפעם הבאה,

קונאן.