השבעה עברה די מהר...

אפילו יותר מדי מהר...

אבל אין מה לעשות וכמו שכתוב בכל חדר שירותים בצבא - "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן" ואנחנו ממשיכים הלאה...

כולם חזרו לעבודה, המטפלת של סבא כבר מצאה זקן חדש (סוג של אוקסימורון, לא?) לטרטר אותו והבית של סבא נסגר, לפחות לזמן הקרוב...

ומה איתי? אני בסדר... (כמו שעניתי כבר מאות פעמים בשבוע וחצי האחרונים...) כנראה העובדה שהיינו עדים מקרוב להתדרדרות של סבא עשתה את שלה מאחר והרגש העיקרי בכל השבעה היה מעין שילוב של עצב והקלה...

האמת, היה לי רק רגע אחד של משבר... זה קרה בערך שעה לפני ההלוויה. כל העסק התחיל כבר בבוקר של אותו היום, כשהלכתי לישון בערך בשעה 7 בבוקר אחרי עוד משמרת לילה... אחרי איזה 50 דקות של שינה קלה קמתי לקולן של דפיקות בדלת שלי, זאת הייתה אחותי, כשהיא דומעת כולה ומספרת לי על סבא... חזרתי למיטה והמשכתי לישון... הייתי בטוח שזה סתם איזה חלום רע... כשקמתי בצהריים נכנסתי ישר למקלחת. באמצע צחצוח השיניים שמעתי כל מיני קולות בסלון, של אמא שלי ושתי האחיות שלה ואז נפל לי האסימון... סבא באמת נפטר... ואז צצו להן הדמעות... מחזה סוריאליסטי  והזוי לגמרי מבחינתי... לקח לי כמה זמן עד שנרגעתי... עד היום לא סיפרתי את זה לאף אחד (למעט מישהי אחת מישרא)...

ההלוויה הייתה רגועה משהו... אצלנו אין את המטורפים שיקפצו לקבר או משהו כזה... היה לי מוזר לסחוב את הארון שבו שוכב סבא שלי ואח"כ לכסות אותו באדמה... בין ההספדים זלגו להן עוד כמה דמעות, אבל מאז - נאדה... האמת, אני משתדל שלא לחשוב על זה... אני רק מקווה שהוא נמצא במקום טוב יותר...

במהלך השבעה סדר היום שלי כלל שינה חטופה בבוקר, ישיבה בבית של סבא עם אמא שלי ושאר המשפחה ונסיעה לעבודה למשמרת הלילה הקבועה שלי... מתיש לגמרי... בחמישי ושישי היה אמור להיות לי חופש מהעבודה אבל משום מה מצאתי את עצמי עובד בימים האלה הכי הרבה, אם זה אצלנו במשק או במקום שחלטרתי שם עד לא מזמן (מסתבר שהחלטורה נמשכת...)

עכשיו גם התחילו הדיונים במשפחה לגבי עתיד הרכוש של סבא... למזלנו, דאגנו לצוואה לפני שנה וחצי ועכשיו לא יהיו שום בעיות כאלה שיעכירו על הקשרים במשפחה (למרות שחלקם לא ממש היו כאלה אידיאליים). הבנתי שאחותי כנראה תעבור לבית של סבא אחרי שתשפץ אותו קצת וזה אומר שאני כנראה אעבור לקרוואן המשודרג שלה... זה אמנם לא עזיבה משמעותית של הבית אבל זה גם משהו...

בעבודה הכל בסדר... משעמם כרגיל... החבר'ה בסדר גמור והמשמרות עוברות להן לאיטן... אני הפכתי באופן רשמי לנציג בלוקבאסטר של החבר'ה מאחר ואני אחראי לסיפוק הסרטים שאנחנו רואים מדי משמרת (בעיקר בגלל שסגרו לנו את הYES...)

בין היתר ראינו את "המרדף אחר האושר" (דווקא היה נחמד...), "אראגון" (שר הטבעות - הגירסא של הופ קטנטנים), "לחסל את האס" (באנגלית נקרא smokin aces ואם תסתכלו טוב תראו שאני מאוד התרשמתי ממנו והכנסתי אותו לרשימת הסרטים שלי), ו"החופשה" (מומלץ לכל מי שנכווה פעם ממערכת יחסים חד צדדית).

בין לבין יצא לי גם לפגוש את אילן, ידידי משכבר הימים, ואת החברה החדשה שלו... נראית חביבה... גם את מייקי פגשתי לאחרונה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו... כל הזמן הבחור בוכה על כך שיש לו הרבה עבודה ושאין לו זמן לכלום... רק שתבינו, אני הייתי הורג שתהיה לי עבודה כמו שלו, בחברת הייטק מסודרת, לשבת כל היום מול מחשב ולשלוח אימיילים לכל העולם... יש אנשים שפשוט לא יודעים כמה טוב להם...

***

דרך אגב, תודה רבה לכל מי שהגיב לפוסט הקודם... הרגשתי שעדיף שאני לא אענה לתגובות מאחר וזה יהיה מיותר להגיב "תודה" לכל אחד ואחד... השארתי את זה כמו שזה היה - מעין "שבעה וירטואלית" שכזאת... בכל מקרה, עשיתם לי טוב בלב...

גם קראתי את כל מה שפרסמתם והסתפקתי בסמיילי כזה  שתדעו שביקרתי...

***

זהו להפעם...

אני לא אוהב להשאיר פוסטים עצובים, אבל הפעם אין לי ברירה...

מבטיח לחזור לעניינים בפוסט הבא...

שיהיה שבוע גשום ומצויין לכולם...

קונאן.

להתראות סבא...

אני אתגעגע...

בערך מגיל 17 היה לי חלום להקים פאב...

טוני ואני תמיד השתעשענו ברעיון שנקים איזה פאב כזה קטן במושב, כמו שיש כיום כמעט בכל קיבוץ או מושב...

השנים עברו להן, טוני ומשפחתו נטשו את המושב ואני נשארתי עם החלום...

לפני כמה שנים, אחד התושבים במושב החליט שהוא רוצה להקים פאב אצלו במשק... הבחור השקיע, הביא איזה מבנה קטן וסידר את החצר... אבל מה - החשיבה שלו הייתה כמו של ילד בן 17... הוא לא ידע איזה אנשים חיים איתו במושב... אני מדבר על כל צרי העיניים האלה (ואני לא מתכוון לעובדים הזרים שגרים במושב...) שפשוט כואב להם לראות אנשים אחרים מצליחים.

אני לא יודע עד כמה זה קיים בערים, אבל במושב זה בא לידי ביטוי בצורה ממש חזקה. אנשים פה לפעמים שוכחים שזאת כבר לא מדינת ישראל של שנות ה-50 הסוציאליסטיות אלא מדינת ישראל הקפיטליסטית של שנות ה-2000... אז הפאב ההוא נסגר תוך שבועיים, בעזרתם "האדיבה" של כמה אנשים קטנים, ולא עזרו כל ניסיונות הפשרה שהבחור ההוא העלה... אנשים פשוט לא מסוגלים לראות מישהו שעושה כסף...

למה אני מספר את כל זה ? כי בזמן האחרון עוד בחור צעיר מנסה את גורלו עם עסק דומה... וכבר התחילו לעלות אותם קולות מרגיזים של אנשים באמת קטנוניים... כל מה שיש לי לומר להם זה - get a life !!!

ואני עוד אפתח פאב... אתם תראו!

***

אתמול היה אחד הימים היותר מגעילים שעברו עלי בזמן האחרון...

קמתי בבוקר בידיעה שאני נוסע לב"ש לאסוף עוד קצת חומר לעבודה האחרונה שלי (כן כן!!! טיפה באיחור אבל סיימתי את הסמינר השני שלי אתמול!!!). בבוקר עוד ישבתי בבית וחיפשתי כל מיני ספרים באתר של הספרייה, ככה שכשאני אגיע לשם אני ישר אלך לחפש את הספרים. לפני שיצאתי מהבית, ממש אחרי שלקחתי את המפתחות של האוטו צלצל הטלפון... אמא שלי. סיפרה לי שקרובת משפחה שלנו מעומר נפטרה בלילה מסרטן וההלוויה שלה ב-3 בעומר, ואם אני יכול שאני אבוא להלוויה...

אז הלכתי לספרייה בהרגשה מעורבת... לא רציתי אבל הייתי חייב... משכתי שם את זמן, בקושי מצאתי שני מאמרים מסכנים ולקראת השעה 3 נטשתי את הספרייה ונסעתי לעומר...

בית קברות מטופח כיאה לעיר צפונבונית שכזאת (אפילו שהיא נמצאת בנגב). מאחר והאישה שנפטרה הייתה די מבוגרת, ככה היו רוב האנשים שהגיעו להלוויה... יוצאות דופן היו שתי בחורות צעירות ודי חמודות שמשכו קצת את תשומת הלב שלי (נכון, זאת הלוויה, אבל בכל זאת, אני גבר...) - אחרי כמה דקות הסתבר לי שהן קרובות משפחה רחוקות שלי מקיבוץ יחיעם...

היו הרבה הספדים... וזה הכי קשה מבחינתי בהלוויות... אני בן אדם קצת מסוגר בחיי היום יום ודי אדיש, אז כל הרגשות שלי בד"כ מופנמים אבל הם מתפרצים בעיקר במקרים כאלה בהלוויות (או בסרטים ממש עצובים)... ואני לא אוהב את ההרגשה הזאת...

אחרי ההלוויה הלכתי קצת לאילן... מזמן לא ראיתי אותו והיה נחמד להעביר צחוקים כמו פעם... אח"כ בדרך הביתה קיבלתי עדכונים על המשחק של הפועל והמרה השחורה חזרה... יום מסריח... מזל שבלילה היה לי עם מי לדבר... את יודעת מי את... היה ממש נחמד... סוף טוב ליום רע...

***

קראתי בוואלה שבתל אביב החליטו על 93 שמות לרחובות חדשים. רוב השמות שם ממש לא מוכרים, בעיקר אמנים ואנשי רוח יהודיים מתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה... גורם לי לחשוב... מה יהיה בעוד 50 שנה? איזה שמות יהיו? רחוב נינט פינת קרן פלס? שדרות הראל סקעת? סימטת מירי מסיקה? נתיבי יהודה לוי?

***

  תקלטו איזה תותח...

***

אמנם קצת בדיליי, אבל בכל זאת אותי זה שעשע...

***

טוב לדעת שיש מי ששומר עלינו...

כחולי המדים בשיאם...

זהו להפעם...

מי ייתן ולא תפגשו הרבה אנשים צרי עין בחיים שלכם...

שיהיה סופ"ש מצויין לכולם...

ושנת לימודים קלה ומהנה לכל הסטודנטים...

(וואי בסוף החודש אני צריך לשנות את הכותרת שלי פה בבלוג... איך הזמן עובר כשנהנים...)

קונאן.