אז חזרתי מהמילואים...

בסה"כ חמישה ימים שאם מסתכלים על זה עכשיו, הם עברו ממש די מהר, אבל לא כי נהניתי שם או משהו כזה, פשוט כי הזמן עבר מהר... הגעתי ביום ראשון בבוקר לתחנה המרכזית בב"ש ולהפתעתי גיליתי שלושה מילואימניקים נוספים שבאו לעשות איתי את המילואים. רק לשם הבהרה - זה לא שירות מילואים סטנדרטי שבו כולם מילואימניקים, זה שירות מילואים בתפקיד ספציפי בו עסקתי כשהייתי בסדיר והוא מצריך עבודה בעיקר עם חבר'ה בשירות סדיר וקבע. את אבי, המילואימניק הותיק שבחבורה, הכרתי עוד מהתקופה שהייתי בסדיר. הבחור גדול ממני בכחמש או שש שנים, אבל בנפש הוא הרבה יותר צעיר מהרבה אנשים בגיל שלי... בחור אנרגטי כזה, משעשע שכל הזמן צריך להעסיק את עצמו במשהו... שני המילואימניקים הנוספים היו אלי ומארק שלא שירתו איתי בבסיס, אבל את אלי אני מכיר מבית הספר (מהשיכבה שלי) וטוני, אחד החברים הטובים שלי, נמצא איתו בקשר ממש טוב... אז הגענו למוצב שלנו, הרבה לא השתנה שם מאז השנה שעברה בה ביקרתי שם... 

בעצם כן, עכשיו יש שם גדר גדולה ומפחידה סטייל אושוויץ עם הרבה תיל ולא מעט חשמל, מזכרת מחדירה של משפחה סודאנית אל תוך המוצב בתקופה האחרונה...

המחלקה שלי לא השתנתה יותר מדי מאז השנה שעברה... רוב האנשים שם אפילו זכרו אותי משנה שעברה... אני לעומת זאת, לא ממש זכרתי אותם (יש שם יותר מדי אנשים...)... חבר'ה נחמדים... מאוד סימפטיים... מאוד צעירים... התחושה של הגננת הראשית משנה שעברה חזרה אלי גם הפעם... הייתה שם אפילו בחורה אחת שככל הנראה הדרכתי פעם כשהייתה בכיתה ג' באיזה פרוייקט תיירותי שבו עבדתי פעם באיזור המושב שלי...

המגורים שלנו היה איזה "חדר זונה" שמשכנים בו את כל האורחים שמגיעים למוצב מדי פעם... הייתי צריך לצלם לכם את החדר רק שתבינו כמה זוהמה הייתה שם בחדר... אני לא מבין איך אנשים היו מסוגלים לישון בחדר הזה לפנינו... כמובן שאבי, הנשוי והמבויית מבין ארבעתנו, היה הראשון שהתחיל לנקות אותו ומהר מאוד גם אנחנו הצטרפנו לעבודה... ממש מירקנו את החדר...

בכלל, כל מתחם המגורים שבו שהינ,ו שהיה בכלל של הקצינים ואנשי הקבע של המוצב, היה מטונף להחריד, בעיקר השירותים והמקלחות שגרמו לאלי להתאפק כמה שיותר לפני שהוא השתמש בהם בפעם הראשונה (כאבי הבטן הכריעו אותו בסופו של דבר...)

מבחינת תעסוקה, רוב הזמן היה יחסית שקט, למעט כמה פעמים שבהם התעסוקה נמשכה אל תוך הלילה, אבל דווקא רצינו את זה, כי אלמלא זה, היה לנו אפילו יותר משעמם...

בתור בונוס, בלילה האחרון שלי במוצב, "זכיתי בעונג" להתקלח עם מפקד המרחב (יעני "הבוס הגדול") שעלה האותו הלילה לבקר במוצב... אל תדאגו, שמרתי על הסבון שלא ייפול...

בגדול, לא היה כזה להיט ונקודות האור העיקריות בשירות הספציפי הזה הייתה העובדה שיחס הבחורים/בחורות הוא מדהים, על כל חייל יש בערך 2.5 בחורות... יחס שבשירות הסדיר שלי רק יכולנו לחלום עליו... ככה זה כשמכניסים לבסיס פלוגה של תצפיתניות ממודיעין שדה... גם האוכל היה סבבה, במיוחד לאור העובדה שמדובר באוכל של צבא...

לסיכום כל השבוע הזה - היה טוב וטוב שהיה, והכי חשוב, טוב שנגמר...

***

איך זה שתמיד אחרי כל טיפול שהאוטו עובר במוסך, צצה לה איזו תקלה חדשה כשבוע אחרי הטיפול, שמצריכה להכניס שוב את האוטו למוסך? צירוף מקרים או רשעות של המכונאים?

***

כמו בכל יום כיפור, גם השנה אני לא מתכוון לצום...

פשוט לא מדבר אלי הקטע הזה...

אף פעם לא הייתי דתי ואני לא מתכוון להתחיל עם זה...

מה שכן, יש לי הזדמנות לנוח סוף סוף כמו שצריך... לקרוא קצת ספרים, לראות כל מיני סרטים (בימבה, יש לי את 1408 על המחשב!) ובעיקר לישון...

לפי דעתי צריך עוד כמה ימים כאלה במהלך השנה... לא היו פעם דיבורים על להפוך גם את יום ראשון ליום חופש?

***

סוכות השנה יהיה שונה במשפחת מקונאן...

אבא שלי ואחי נוסעים למסע בפולין...

יהיה מוזר בלעדיהם, אני מניח שבמיוחד לאמא שלי... דאגתי כבר לא לעבוד בערב החג, כדי שהיא לא תהיה לבד...

לא נעים...

***

מסתבר שבמהלך המילואים שלי כמעט פרצה מלחמת עולם בין המשפחה שלי לבין דוד שלי פה במושב... סכסוך מפגר בין אחי ודוד שלי הסלים עד לידי צעקות הדדיות בין אבא שלי לדוד שלי (שהוא גם שותף שלו פה במשק) ולדודה שלי... לא נעים הקטע הזה... המצב בין שתי המשפחות בשנים האחרונות די הדרדר ובאופן לא  מובן דווקא על רקע ההדרדרות הבריאותית של סבא שלי ז"ל... כנראה שהוא היה הגורם האחרון שבאמת השאיר את שתי המשפחות ביחד, כי מאז שהוא נפטר, הקשר בין שתי המשפחות רק הולך ונעלם... האמת, ידעתי שמתישהו זה יקרה... השאלה אם המשפחות ידעו לצאת מזה או שזה רק ילך ויסלים... כנראה שעדיין יש תיקוה, כי יומיים אחרי שall hell broke loose, דודה שלי כבר התקשרה לאמא שלי ודיברה איתה כאילו הכל כרגיל... אני לא נאיבי, לפי דעתי זה רק בגלל שלבת דודה שלי יש בת מצוה עוד מעט ושהיא רוצה שכל המשפחה תהיה שם... נו טוב... רק הזמן יאמר את שלו...

זהו זה,

עכשיו נלך לנוח...

שיהיה צום קל לכל מי שצם, ולמי שלא צם - שיהיה בתיאבון... ושלא יעשו לכם מצפון...

אההה... סליחה אני לא מבקש מאף אחד... אז אל תבקשו ממני, כי אני לא מאמין בדברים האלה... אם אני פוגע במישהו אני ישר מתנצל, לא צריך ללבוש לבן, לא לאכול ביום ספציפי בשנה בשביל זה...   

בפוסט הקודם כתבתי על ראיון שלא הלך... אז מסתבר שדווקא הלך לי בו... כי יומיים אחרי פרסום הפוסט הקודם קיבלתי טלפון שאומר שאני עברתי לשלב הבא ושהם "מאוד מצטערים שלא הודיעו לי קודם (עברו איזה שבועיים וחצי מאז הראיון), פשוט הם היו בחופש"... תאריך לראיון הבא עוד לא קיבלתי, אבל הם אמרו שיודיעו לי... נקווה רק שהראיונות לא יקבעו לשבוע הקרוב בזמן שסחבק ילבש מדים מג'וייפים...

***

החג עבר בשקט יחסי...

בערב החג לא עבדתי, ככה שכבר היה טוב... נשארנו במושב והוזמנו לארוחת החג אצל דודים שלי (מצד אמא)... כמובן שהוא הזמין את השכנים שלו (שאנחנו לא הכי מסמפטים) ואת אחיו ומשפחתו הערסית (שאותם אנחנו בכלל לא סובלים)... העובדה שהיו איתנו גם חלק מהמשפחה שלי מהצפון (מצד אבא), עזרה להעביר את הארוחה בשקט יחסי... אחרי שעברה שעה וחצי ברחנו אני ואחי (אחותי הבריזה לארוחה אצל חמותה...) ובן דוד שלי הצפוני (יעני מהצפון) מהר הביתה... ראינו קצת סרטים ("חסין מוות" של טרנטינו... מומלץ לכל הפמיניסטיות שבינכן... גירל פאואר!) ונרדמנו...

למחרת עשינו על האש, עם הקרובים מהמושב ומהצפון (בלי נספחים לענייני שקשוקה דוגמת אלה שהיו בערב שלפני כן...) והיה פשוט טעים... כמובן שאני מינגלתי... אבל היה שווה... נונו ואני סידרנו לעצמנו את הסטייקים העסיסיים ביותר (ויסלחו לי כל הצמחוניים...) מאז לא היה לי משהו מיוחד בחג, כי מיום חמישי עד לשעה וחצי קודם לכתיבת שורות אלה, הייתי בעבודה... אני יודע... אני וורקוהוליק... אבל לפחות עשיתי כסף, לא?

*** 

דיברתי עם מייקי לפני כמה ימים...

החלטנו שאם אני לא מתקבל לעבודה שאני מועמד אליה כרגע, אנחנו טסים לשלושה שבועות פלוס מינוס לארה"ב לטיול מחוף לחוף שפחות או יותר תכננתי עליו מאז שעזבתי את ארה"ב בשנת 2001... אמנם פסח עוד רחוק מאיתנו ואלפי דברים יכולים לקרות, אבל עדיף לקבוע עכשיו ולא להצטער על כך אח"כ... אם נתקבל לעבודה, או שהנסיעה תידחה קצת, או שהיא תקוצר... בכל מקרה, אני, בשנה הבאה, מתכוון להגיע לארה"ב... מי עוד מצטרף?

***

טוב, לא שמתי משפט בכותרת שלקוח בהשאלה כלשהי מהלקסיקון הצה"לי...

אני הולך מחר למילואים... ביום שלישי התקשרו אלי מהבסיס ושאלו אם אני מוכן לבוא למילואים ביום ראשון... וכשצה"ל קורא, קונאן עונה! במיוחד אם מדובר בחמישה ימים בלבד, מה שאומר שזה ישאיר אותי ברשימת המילואימניקים שלא שולחים לעשות אבט"שים... ומכיון שאין לי כוח ללכת לטיז אלנבי ליד איזה כמה סלעים באיזור דימונה בשביל לשמור על שלושה גרגרים וחתיכת ברזל, אני עדיף לעשות מילואים בבסיס שלי מהסדיר... גם העובדה שאמרו לי שיהיה איתי עוד מילואימניק נוסף מהמחלקה הקלה על ההחלטה, אפילו שהוא לא בדיוק מהשנתון שלי (מבוגר ממני בלפחות 5 שנים...).

אז מחר אני איעלם לכמה ימים, הרחק מהציוויליזציה, לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן... צבא... בררררררר...

שיהיה שבוע טוב לכולם... וצום קל למי שמתכוון לצום...

*בשל הימים הנוראיים, לפוסט זה לא תצורף תמונה מצחיקה, עימכם הסליחה...

יש אקשן בחזית החבר'ה שלי מהצבא מאז שאחד מהחבר'ה יצא לאחרונה מהארון. (מהיום שמו בישרא-בלוג יהיה בילי).

כל מי שבילי מספר לו על היציאה, ישר מתקשר אלי, לברר אם זה נכון ואם זאת לא מתיחה אחת גדולה שלנו. מוזר, זה מה שגם אני חשבתי בזמנו... עד שקיבלתי confirmation מכמה מקורות שונים.

לומר את האמת - אני מבין אותם. לאורך כל השירות הצבא, בילי ואני היינו ללא מעט מתיחות, חלקן היו ממש, אבל ממש טובות, ככה שחלק מהחבר'ה פשוט לא מאמינים לכל דבר שאנחנו מספרים להם... זה הגיע למצב שכמה בנות היום, אחת אחרי השניה כנראה בעקבות שיחות פנימיות בינהן, החליטו להודיע לי שאם זאת עוד מתיחה מהרפרטואר העשיר שלנו, הן לא יסלחו לנו יותר...

הכניסו אותי למצב ממש לא נעים... לא האמינו לי שגם אני חושב כמוהן... שגם אני חשבתי שהחליטו להריץ מתיחה על חשבוני...

נראה לי שבגלל שהיינו נורא קרובים בצבא וידענו כמעט הכל אחד על השני, גרמה לנו להטיל ספק בידיעות חדשות...

אפקט הבומרנג... דיברתי עליו רק לפני יומיים בהקשר אחר, יותר רציני, אבל גם פה הוא תופס... לפחות ברמה העקרונית...

what goes around comes around  - ואני חוויתי את זה על בשרי...

אני את שלי למדתי. מפסיק עם השטויות הללו... זהו, מתבגרים...

אבל לא יותר מדי... כי בלי הומור, אילו חיים טובים כבר יכולים להיות ?!?

בבניין ממול כמה ערסים החליטו היום שהם מרכיבים את מערכת הסטריאו שלהם. את הבדיקות, לראות אם היא עובדת הם עשו עד לפני כמה דקות... ולא תגידו שירים של ציצי, סליחה, שירי מיימון מאירוביזיון או קליפים של בריטני/חמישים אגורות או כל אמן מוביל מהMTV, אלא הלכו על המזרחית הכבדה, ה-Hardcore !!! כאלה שאפילו ברשת גימל לא מעיזים להשמיע ושאפשר למצוא רק בדוכני השוק המובחרים...

איזה רעש... לא יכול לסבול את זה...

ואז התחילו הצעקות...

פרחות כמובן...

הכי מצחיק ויכוחים של פרחות וערסים... קללות רצות שם כאילו שמו את אחמד טיבי ואביגדור ליברמן בחדר של מטר על מטר...

היו שם דיבורים, אבל מרוב הקללות, והסלנג הבאר שבעי המיוחד, היה לי קשה לעקוב... עברית לא ממש הייתה שם...

בשלב מסויים גם צעקות ברוסית נשמעו... ממש שמח...

אבל למי איכפת... שמתי את "סוף הדרך" בפול ווליום ונהנתי מהתוכנית... דרך אגב - התוכנית ממש מומלצת. משימות מגניבות וזיווגים מעניינים מביאים להרבה צחוקים... הקומדיה הכי טובה כיום בערץ 2... אחרי האודישנים של כוכב נולד כמובן...

זהו...

לישון.

מחר חוזרים ללימודים. 

סתם תמונה שקיבלתי במייל ואהבתי... אין כמו זכרונות ילדות מתוקים...