עוד שבוע עבר (נראה לי שבדיוק שבוע מאז הפוסט הקודם...)

ומה היה לנו?

המממ...

היה עוד ראיון מוצלח שיוביל למבחנים בזמן הקרוב...  לפחות עברתי את שלב הראיונות המתישים האלה... נמאס לי כבר לספר בכל פעם מחדש את קורות חיי...

הייתה חתונה של אח של אייל, חבר ילדות שלי... פעם היינו בלתי ניתנים להפרדה ואני הייתי ממש בן בית אצלו, סבתא שלו הייתה ... אבל מתישהו בגיל הטיפש-עשרה הוא עבר בית ספר ודי התרחק מהחבר'ה במושב... התקופה בצבא עוד הרחיקה אותנו יותר עד לכדי טלפונים בימי הולדת ופגישות באירועים גדולים במושב... מה שהכי מוזר זה שדווקא אחרי שכבר לא היינו חברים כאלה טובים, האימהות שלנו התקרבו והפכו לחברות טובות... זאת גם הסיבה שאנחנו הוזמנו לחתונה... אז פגשתי שם את אייל... היה מוזר, כל כך לא קשורים... הוא סיפר לי שהוא חוזר לגור במושב בזמן הקרוב כי נמאס לו קצת מת"א... אני סיפרתי לו שאני דווקא נמצא בתהליך הפוך שבסופו אני אמור למצוא את עצמי באחת הערים הגדולות בארץ... מוזר משהו... בכל מקרה, דיברנו על להיפגש מתישהו... מעניין אם זה בכלל יקרה... החתונה עצמה הייתה מעפנה... אוכל חלבי (מסתבר שהכלה צמחונית והחליטה למרר לכולם את החיים...) ופלצני ביותר... מילא אם היו פשטידות או פיצות קטנות... רק ברוקולי וכל מיני דברים שאמורים להיות תוספת לאוכל, לא האוכל עצמו...

מיותר לציין שברחתי משם די מהר...

יום לפני כן הייתה לבת דודה שלי בת מצווה במושב... למרות הסכסוך בין המשפחות שנוצר לפני כמה שבועות, הפגנו חזית אחידה והפענו בהרכב מלא (גם אחי הקטן שהפעלנו עליו מכבש של לחצים להגיע...). היה על האש, רק חבל שלא אכלנו יותר מדי... זה לא שלא היה הרבה בשר... דווקא ההיפך הוא הנכון... פשוט אחרי שהבנו שאנחנו (יעני המשפחה שלי בעיקר) לא קרובים מדי לצלחת (תרתי משמע) הסתפקנו בחתיכות הבשר הבודדות שעוד לא הגיעו לשולחנות של הVIP (יעני כמעט כולם מלבד המשפחה שלי) באירוע... קצת מסריח, ללא ספק, אבל לא ציפיתי ליותר מדי מדוד שלי... taking the high road זה לא משהו שהוא יעשה... האמת, מה שיותר עיצבן אותי, היה ההתנהגות של בני דודים שלי... חוץ מהבת הגדולה שישבה איתנו דווקא כמעט כל האירוע (היא תמיד תעדיף אותנו על הצד השני של המשפחה שלה), השאר עשו טובה שאמרו לנו שלום...

מזל שגם המשפחה שלי מהצפון הוזמנה, ככה שהיה לי עם מי להיות ולהעביר את הזמן שם... במיוחד עם הבן המלך של בת דודה שלי שכיכב פה כבר בבלוג לא מעט פעמים...

אתמול דיברתי עם אילן אחרי איזה שבועיים שלא יצא לנו לדבר... הבחור סיפר לי שחברה שלו החליטה לחתוך את העניינים ביום בהיר אחד אחרי תשעה חודשים ביחד... ממה שהבנתי, אפילו בלי שום הסבר הגיוני מלבד המשפט "נראה לי שאתה לא הבחור בשבילי..." שאלתי את אילן למה הוא לא דיבר איתי, שהייתי בא אליו בסופ"ש, והיינו דופקים את הראש עם קצת אלכוהול וכאלה... הוא אמר שמאז, בכל פעם שהוא מדבר עם המשפחה או חברים על זה הוא מתחיל לבכות... ממש פגעה בו הבחורה... וזה ממש לא מתאים לה... חבל לי עליו... אמרתי לו שאם לא יהיו תקלות, אני קופץ אליו ביום חמישי... רק שאין לי מושג איך לעודד אותו... יש למישהו רעיונות?

***

את השיר הזה שמעתי איפשהו, נראה לי שהוא הופיע באחת הפרסומות או משהו כזה ופשוט נדלקתי עליו...

אם מישהו מכיר שירים נוספים בסגנון כזה של סאונד שמתגבר, תאמרו משהו, הא?

***

משהו שקיבלתי במייל...

זהו להפעם...

בטוח שכחתי משהו, אבל אין מה לעשות... בין כה וכה יצא פוסט ארוך ורוב החבר'ה שעוד קוראים פה בטח התייאשו באמצע...

שיהיה אחלא של שבוע לכולם...

ושביתה נעימה לכל אלה מביננו שלומדים או אמורים ללמוד...

קונאן.

התחלנו חודש חדש לפני כמעט 10 ימים ובבלוג אצלי עדיין אמצע יולי... מוזר... האמת, לא כל כך מוזר. פשוט אין לי זמן לשבת על המחשב וסתם לכתוב כמו פעם. ככה זה כשאתה עובד לילות ועוד 6 ימים בשבוע. גם למסנג'ר אני בקושי נכנס... כבר לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני לא מדבר איתם במסנג'ר כמו פעם... אני מנסה להסביר להם שפשוט אין לי זמן לזה, בין העבודה, לחדר כושר, לטיפולי השיניים וכו'... גם ביום החופשי שלי, שיוצא בד"כ בימי חמישי, אני מגיע חצי ממוטט ולעיתים נדירות אני מחליט לצאת (בד"כ אני נרדם די מוקדם מרוב עייפות) אלה הם החיים האומללים שלי... מישהו רוצה להתחלף?

***

תגידו לי אתם, אם אני עוצר ליד מישהי שמנסה לתפוס טרמפים כשבמערכת תום פטרובר צורח "אין לך מקום" ואני שר איתו ביחד, זה ייחשב כסוג של הומור מוצלח או שאני סתם מניאק?
(כי עשיתי את זה השבוע... ההיא לא התרשמה כל כך... לא נראה לי שהיא מכירה את היהודים...)

***

שבוע שעבר הייתי במפגש נדיר עם  החבר'ה שלי מהצבא... פעם היינו נפגשים בתדירות גבוהה, אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר התדירות הזאת רק נהיית קטנה יותר ויותר עד לכדי מפגש של פעם בשנה...
קצת עצוב, בהתחשב בעובדה שאלה האנשים שהכי אהבתי להיפגש בשנים האחרונות... להיזכר כמה כיף היה אז, כשהדאגות היחידות שלי היו רק שסידור העבודה של המחלקה יצא כמו שצריך ושהחיילים שלי
לא יעשו בעיות...
המפגש עצמו היה נחמד... מידורי כמובן הייתה שם... אלישבע, בילי, וכל השאר גם הגיעו... רק חבל שהפעם הבאה שכולנו ניפגש תהיה, ככל הנראה, בקיץ הבא...

***

אחי הקטן (שכבר לפני שנה עבר אותי בגובה, הנבלה הקטן...) התחיל ללמוד נהיגה השבוע... ולפני שבועיים היה בצו ראשון בלישכת הגיוס... ממש מוזר לי לחשוב על זה... רק לפני יומיים היה לו בר מיצוה ואני עוד זוכר את היום שהוא הגיע אלינו הביתה מבית החולים. אני יודע שאין מה לעשות, אבל עדיין קשה לי לדמיין אותו כבן אדם בוגר... אולי בגלל זה אני יורד עליו די הרבה שיפסיק לעשן נרגילה (אפילו שאני מעשן פה ושם סיגריות בזמן האחרון)
יאללה, שיוולד כבר המניאק שיצליח לעצור את הזמן!

***

אותו האח הקטן הלך כאמור לפני שבועיים ללשכת גיוס... נתקע שם איזה 6-7 שעות... איך שהוא מסיים הוא מתקשר אלי, שאני אסביר לו איך להגיע לתחנה המרכזית של בירת הנגב.
אז הסברתי לו. בדרך אני שומע אותו נכנס לאיזו פיצוציה  וקונה בקבוק קולה לצנן את עצמו ביום קיצי לוהט (עוד הוכחה לכך שהוא אחי...). מפה לשם הוא מגיע לתחנה המרכזית של ב"ש, רק בשביל לגלות שהוא איבד את הארנק שלו ואין לו כסף לאוטובוס בשביל לחזור הביתה...
בזמן הזה אני כבר הייתי במקלחת ואלמלא שמעתי את הצעקות ההיסטריות של אמא שלי  ("הפולניה ההיסטרית האולטימטיבית") לא הייתי יודע על מה שקרה... בין הצעקות הרבות הצלחתי להבין מה קרה והבנתי שאם אני אעשה משהו, דבר טוב לא יצא מכל הסיפור... אז קודם כל הרגעתי את הפולניה ואמרתי לה שהצעקות שלה על רון לא ממש יעזרו (מדובר בילד שלא היה מוכן לצאת לשום מחנה, טיול שנתי  וכו' במהלך החיים שלו). אחרי שהרגעתי את הפולניה שלחתי את הגאון לפיצוציה ההיא, לראות אם הארנק נפל לו שם (והוא לא היה שם) ואחרי זה, לראות אם הוא יכול לבקש ממישהו כסף לנסיעה הביתה. במקביל כבר התחלתי לחפש את אחד מחבריי הדרומיים שעדיין נמצאים באקדמיה  שיהיה מוכן לעזור לי עם הבעיה (ויש לא מעט כאלה: טוני, ז'וז'ה ואילן עדיין גרים שם). תפסתי את אילן והבחור כבר היה בדרך לרון כשזה התקשר והודיע שבעל הפיצוציה נתן לו 20 ש"ח שיחזירו אותו הביתה...
מי אמר שאין עוד אנשים טובים במדינה הזאת?
בסופו של דבר הילד חזר, עם טראומה קטנה, אבל לא נורא... הגיע הזמן שיתחיל להתנהג כמו מבוגר... אוטוטו צבא...

***

מה נסגר עם הילודה בחודש אוגוסט?!? לא פחות ולא יותר מעשרה סימונים לימי הולדת מסומנים לי בלוח השנה הוירטואלי שלי שנמצא על הדסקטופ... עד כדי כך אנשים חרמנים בחודש דצמבר?!?

***

עוד ארבעה ימים מסתיים הפרו... באסה לי...

***

איזה הורים גדולים!

שיהיה סופ"ש מצויין לכולם,

לכל מי שחוגג החודש יומולדת ולא הספקתי לומר לו מזל"ט - אז מזל"ט!

אוטוטו מגיעים החגים!

ואפילו יותר חושב - "העונש הגדול" עומד להסתיים!

Be Good,

קונאן.

יש בחורה חדשה בעבודה שהצטרפה איזה 3 שבועות אחרי לעבודה... ערבייה נוצרייה...

השבוע הייתה לי משמרת ראשונה איתה... החבר'ה בעבודה לא סובלים אותה... מפחדים ממנה וטוענים שהיא "שתולה" של רמבו, הבוס הגדול... העובדה שהיא נמצאת אצלו במשרד בכל יום שיש לה משמרת, רק מאששת את ההשערות הללו... חבר'ה שמכירים אותה, טוענים שצריך להיזהר ממנה, שהיא הפילה כמה קציני משטרה על הטרדה מינית וכאלה... ואני - לא מתייחס למה שמדברים... מבחינתי, כל בן אדם הוא אחלא בן אדם עד שהוא הוכיח לי אחרת... המשמרת עברה ממש לאט... והעובדה שהייתי עפו"ץ לגמרי גרמה לכך שהיא התארכה אפילו יותר... אני חושב שזה היה בערך בשעה החמישית שהתחלתי להבין שחלק מהדברים שאמרו על הבחורה - נכונים... הבחורה לא מפסיקה לדבר... שיגעה אותי לגמרי... קדחה לי במוח, על כל דבר אפשרי... נראה לי שהיא ניסתה להרשים אותי, "לקנות את ליבי" מאחר ורוב החבר'ה לא מתייחסים אליה (יש כאלה שממש מתעלמים ממנה)... אבל מה אני אשם ?!? למה היא צריכה לזיין לי את השכל?... בשלב מסויים הבנתי שאם אני לא אתחיל ליזום אני אצא עם מיגרנה אחת עצבנית... אז שלחתי אותה לסיורים, וכשהיא חזרה אני יצאתי לכאלה... ככה עד שהסתיימה המשמרת... שלא תבינו נכון - למשמרת עם בחורה יש הרבה יתרונות, אבל כשהן מדברות כל כך הרבה, החסרונות מאפילים על היתרונות... בקיצור - אני החלטתי להימנע ממשמרות איתה לזמן הקרוב...

***

בזמן האחרון יצא לי לראות כמה דברים בעבודה שממש החליאו אותי... אני מדבר על ניצול עמדה גבוהה של המנהלים במקום בו אני עובד... אנשים מנצלים את החבר'ה שעובדים איתי, מסנג'רים אותם לכל מיני דברים ומנצלים את העובדה שאנשים לא רוצים להיראות רע בעינהם בשביל לעשות את כל הדברים שהם לא רוצים לעשות... כשהלכתי לראיון ההוא לפני חודשיים הגדרת התפקיד שלי אמרה שאני אמור להיות שם מאבטח, פתאום אני הופך גם לנהג בוס של קרוב משפחה של בעל הבית, שליח וסנג'ר לכל מי שדורש... אתמול שמעתי שהרכב של רמבו נתקע באמצע הדרך... הבן אדם החליט שלא נאה לו לשבת באוטו בשיא השרב ובגלל זה הוא קרא לאחד המאבטחים אצלנו שיבוא אליו, יתן לו את האוטו שלנו ויחכה במקומו לגרר... הוא לא חשב אפילו לרגע על זה שהוא לוקח בן אדם בן 68 (כמה שבועות מיציאה לפנסיה) ושם אותו שם לחכות בחום המגעיל הזה...

ומה שהכי נראה עצוב בעיני היה שהחבר'ה שסיפרו על זה לא הרגישו את אותה הרגשת כעס שאני הרגשתי כששמעתי את הסיפור... מבחינתם זה טבעי... הם כבר התרגלו לחרא הזה...

***

שלושה ימים... זה מה שלקח לי בשביל לסיים את "אם יש גן עדן"... האמת, זה היה יותר 8 שעות שהתפרשו על שלושה ימים, אבל זה סתם נתון שיותר שבא להדגיש עד כמה שהספר הזה שאב אותי לתוכו... על הספר שמעתי כבר לפני הרבה זמן, אבל אף פעם לא יצא לי ללכת לקנות אותו... לפני פסח אחותי הפתיעה אותי וקנתה לי אותו במתנה אחרי ששמעה שאני רוצה לקרוא אותו לפני שאני הולך לראות את הסרט "בופור"... אז כפי שאתם יודעים, בפסח לא יצא לי ממש לתפקד ומפה לשם, רק לפני שלושה ימים התפנתי סוף סוף לקרוא אותו... בקיצור - זה הספר הטוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות... אם מישהו מכיר עוד ספרים דומים (הווי צבאי וכו'...) - שיפנה אותי אליהם...

***

יום העצבנות הזה החלטתי שאני עובד... אין לי שום תוכניות, החברים לא מדברים על שום יציאה/מסיבה/על האש, אז החלטתי פשוט לחסוך ולעשות כסף במקום (150% לא מקבלים בכל יום)... אז נלך לעבוד כשכולם ימנגלו/ירקדו/ידפקו עם פטישים וישפריצו קצף על כל העולם/יאכלו פלאפל של ארקאדי וכו' ולמחרת בבוקר אני אקום ב-13, אשטוף פנים, אצחצח שיניים ואסע לקרובים באשדוד שהזמינו אליהם ל"על האש" המשפחתי המסורתי... נאכל קצת וניסע שוב לעבודה בערב...

אחחחחחחחחחח... איזה קפיטליסט מסריח נהייתי...

***

היום אחותי באה אלי ביציאה שמישהו מהמושב רוצה להציע לי לנהל בשבילו רפת ביוון... לא יודע איך השם שלי הגיע לזה, אבל ההצעה נשמעת מפתה... מה אתם אומרים?

***

ללא מילים...

זהו להפעם,

שיהיה המשך שבוע טוב וסופ"ש מצויין לכולם,

ואם אני לא אחזור לפה עד יום העצבנות - שיהיה חג שמח...

קונאן.