השבוע האחרון לא היה מהטובים...

איזה וירוס תפס אותי וחזק... זה התחיל עם שיעולים חזקים, עבר לצינון חריף (עד עכשיו אני "מלקק את הפצעים" באף), המשיך עם כאבי ראש, חזר לשיעולים ועכשיו נשארו קצת שאריות צינון...

זה לא אומר שלא הלכתי לעבודה... העדפתי ללכת לעבודה ולסבול מאשר להפסיד יותר מדי כסף... כמה קפיטליסטי מצדי... על הדרך הדבקתי איזה חצי מחלקה... כמה מניאק מצדי...

מסתבר שזה עבר גם למשפחה... אחותי והאחיינית שלי גם "זכו" להנות מהתופעה... אבל מה אני אעשה? זה לא בכוונה...

השבוע גם אבא שלי הלך לביילינסון לקבל תדרוך על מה שהוא הולך לעבור בקרוב... הטיפול שלו יתחיל בערך באמצע פברואר ואמור להימשך במשך 6-7 שבועות (לפי מידת הצורך) כשבכל יום במהלך השבוע הוא יצטרך להגיע לבית החולים. ממה שאמרו לו, בהתחלה הוא יוכל להגיע בעצמו לטיפולים, אבל ככל שזה ייתמשך, הוא כבר יצטרך לקבל עזרה... אז התחלתי לשמור על ימי החופש שלי... אין ברירה... אני האופציה היחידה.

 השבוע החלטתי לפנק את עצמי וקניתי סלון חדש!

כבר כמה זמן שאני מתלבט בנושא והשבוע "אזרתי אומץ" והחלטתי ללכת על זה... מה שדחף אותי לזה היה כשדיברתי לפני איזה שבועיים עם מייקי אחרי שראינו את "אווטאר". הוא העיר לי משהו על זה שהוא עדיין לא ביקר אצלי בבית... חשבתי על זה כמה שניות ואז אמרתי לו: "אתה יודע מה? לא נראה לי שאף אחד ביקר אצלי מאז שעברתי לקרוואן..."

וזה באמת נכון... משום מה, אני גר שם יותר משנה וחוץ מביקור אחד של בן דוד שלי בפסח, אף אחד לא התארח אצלי... אפילו ההורים שלי בקושי נכנסו לשם... וזה מוזר, כי כשגרתי בב"ש למשל, תמיד הזמנתי אלי חברים הביתה... מצד אחד זה די סבבה, כי לא צריך להשתולל עם הניקיונות וזה מאוד "חסכוני", אבל מצד שני, הקטע החברתי מאוד מעיק...

אז אחרי שיגיע הסלון, אני מתכוון לשנות את הסטאטוס קוו... זה לא אומר שאני הולך להרים שם מסיבות, אבל כמו שחכמים ממני אמרו פעם "הייאוש נעשה יותר נוח"... אמנם זה חור, אבל לפחות שיהיה יותר נוח לחברים שיבואו לבקר...

אמנם היה שבוע מסריח, אבל הסוף שלו היה מתוק...

אתמול באו אלינו הקרובים מהצפון לרגל חגיגות השנה של האחיינית המתוקה שלי... היה מאוד מעייף, אבל היה כיף לשבור קצת את השיגרה...

בסוף היום היינו על סף קריסה, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבת ולראות את גירוש השדים הגדול ביותר שנראה על המסך מאז "מגרש השדים"... כמובן אני מדבר על ההדחה של שרה לוין מהאח הגדול... לא פעם ולא פעמיים היא זכתה לקבל ממני את הכינוי הלא מחמיא של "השטן בהתגלמותו" ואני חייב לציין שאני חושב שהיא לא סתם זכתה בכינוי הזה... היא פשוט אישה רעה! יש כאלה שיקראו לזה "פולניות יתר" או משהו כזה, אבל בתור נכד לסבתא סופר-פולניה, אני חייב לציין שאם זה ככה, נעשה פה עוול גדול לכל יוצאי פולין וצאצאיהם... הרוע והרעל שיצא לה מהפה פשוט הדהים אותי בכל פעם מחדש. סבתא שלי ז"ל (שלא הייתה פולניה) אמרה לי פעם: "אם אין לך מה לומר - אל תדבר"... אז שרה כנראה לא שמעה את המשפט הזה, וגם כשלא היה לה מה לומר, היא דאגה לפלוט איזה משפט ארסי נגד אלירז/גואל/פותנה/עדנה/אלין (מחק את המיותר) ולפעמים אפילו נגד בני בריתה!!!

היא שיחקה בהתחלה על כרטיס הזקנה החביבה ועשתה את זה בהצלחה, אבל ברגע שהחלו להצטמצם הדיירים בבית התחיל להתגלות הפרצוף האמיתי של גברת לוין.

נסכם עם מה שאחותי אמרה אחרי ההדחה במוצ"ש: "איזה כיף, איזה כיף..." (ותודה להדס מהישרדות על המשפט...)

זהו...

שיהיה שבוע טוב לכולם...

עם כמה שיותר גשם וכמה שפחות צינון...

קונאן.

עוד שבוע עבר (נראה לי שבדיוק שבוע מאז הפוסט הקודם...)

ומה היה לנו?

המממ...

היה עוד ראיון מוצלח שיוביל למבחנים בזמן הקרוב...  לפחות עברתי את שלב הראיונות המתישים האלה... נמאס לי כבר לספר בכל פעם מחדש את קורות חיי...

הייתה חתונה של אח של אייל, חבר ילדות שלי... פעם היינו בלתי ניתנים להפרדה ואני הייתי ממש בן בית אצלו, סבתא שלו הייתה ... אבל מתישהו בגיל הטיפש-עשרה הוא עבר בית ספר ודי התרחק מהחבר'ה במושב... התקופה בצבא עוד הרחיקה אותנו יותר עד לכדי טלפונים בימי הולדת ופגישות באירועים גדולים במושב... מה שהכי מוזר זה שדווקא אחרי שכבר לא היינו חברים כאלה טובים, האימהות שלנו התקרבו והפכו לחברות טובות... זאת גם הסיבה שאנחנו הוזמנו לחתונה... אז פגשתי שם את אייל... היה מוזר, כל כך לא קשורים... הוא סיפר לי שהוא חוזר לגור במושב בזמן הקרוב כי נמאס לו קצת מת"א... אני סיפרתי לו שאני דווקא נמצא בתהליך הפוך שבסופו אני אמור למצוא את עצמי באחת הערים הגדולות בארץ... מוזר משהו... בכל מקרה, דיברנו על להיפגש מתישהו... מעניין אם זה בכלל יקרה... החתונה עצמה הייתה מעפנה... אוכל חלבי (מסתבר שהכלה צמחונית והחליטה למרר לכולם את החיים...) ופלצני ביותר... מילא אם היו פשטידות או פיצות קטנות... רק ברוקולי וכל מיני דברים שאמורים להיות תוספת לאוכל, לא האוכל עצמו...

מיותר לציין שברחתי משם די מהר...

יום לפני כן הייתה לבת דודה שלי בת מצווה במושב... למרות הסכסוך בין המשפחות שנוצר לפני כמה שבועות, הפגנו חזית אחידה והפענו בהרכב מלא (גם אחי הקטן שהפעלנו עליו מכבש של לחצים להגיע...). היה על האש, רק חבל שלא אכלנו יותר מדי... זה לא שלא היה הרבה בשר... דווקא ההיפך הוא הנכון... פשוט אחרי שהבנו שאנחנו (יעני המשפחה שלי בעיקר) לא קרובים מדי לצלחת (תרתי משמע) הסתפקנו בחתיכות הבשר הבודדות שעוד לא הגיעו לשולחנות של הVIP (יעני כמעט כולם מלבד המשפחה שלי) באירוע... קצת מסריח, ללא ספק, אבל לא ציפיתי ליותר מדי מדוד שלי... taking the high road זה לא משהו שהוא יעשה... האמת, מה שיותר עיצבן אותי, היה ההתנהגות של בני דודים שלי... חוץ מהבת הגדולה שישבה איתנו דווקא כמעט כל האירוע (היא תמיד תעדיף אותנו על הצד השני של המשפחה שלה), השאר עשו טובה שאמרו לנו שלום...

מזל שגם המשפחה שלי מהצפון הוזמנה, ככה שהיה לי עם מי להיות ולהעביר את הזמן שם... במיוחד עם הבן המלך של בת דודה שלי שכיכב פה כבר בבלוג לא מעט פעמים...

אתמול דיברתי עם אילן אחרי איזה שבועיים שלא יצא לנו לדבר... הבחור סיפר לי שחברה שלו החליטה לחתוך את העניינים ביום בהיר אחד אחרי תשעה חודשים ביחד... ממה שהבנתי, אפילו בלי שום הסבר הגיוני מלבד המשפט "נראה לי שאתה לא הבחור בשבילי..." שאלתי את אילן למה הוא לא דיבר איתי, שהייתי בא אליו בסופ"ש, והיינו דופקים את הראש עם קצת אלכוהול וכאלה... הוא אמר שמאז, בכל פעם שהוא מדבר עם המשפחה או חברים על זה הוא מתחיל לבכות... ממש פגעה בו הבחורה... וזה ממש לא מתאים לה... חבל לי עליו... אמרתי לו שאם לא יהיו תקלות, אני קופץ אליו ביום חמישי... רק שאין לי מושג איך לעודד אותו... יש למישהו רעיונות?

***

את השיר הזה שמעתי איפשהו, נראה לי שהוא הופיע באחת הפרסומות או משהו כזה ופשוט נדלקתי עליו...

אם מישהו מכיר שירים נוספים בסגנון כזה של סאונד שמתגבר, תאמרו משהו, הא?

***

משהו שקיבלתי במייל...

זהו להפעם...

בטוח שכחתי משהו, אבל אין מה לעשות... בין כה וכה יצא פוסט ארוך ורוב החבר'ה שעוד קוראים פה בטח התייאשו באמצע...

שיהיה אחלא של שבוע לכולם...

ושביתה נעימה לכל אלה מביננו שלומדים או אמורים ללמוד...

קונאן.