קיבלתי את התואר!!!

לא שיהיה לי מה לעשות איתו, אבל שיהיה... העיקר שההורים מרוצים...

לקחתי לטקס פמלייה מתוגברת שכללה שני הורים גאים, סבתא פולניה אחת (שכבודו הנכד הראשון שלה שמקבל תואר אקדמאי), אח, אחות ובעלה (שהצטרף אלינו אחרי שסיים לעבוד בב"ש...). על ההזמנה ציינו שניתן להביא עד שני אורחים, אבל מניסיון העבר בדברים האלה ידעתי שאף אחד לא יבדוק את זה...

היו שני טקסים... אחד משעמם עם כל מיני נאומים של אנשים שלא מעניינים אותי שבו הוענקו התארים לסטודנטים המצטיינים (יתרה) בינהם סיוון וטוני החברים שלי... אחרי שראיתי מי קיבול את התואר בהצטיינות אצלנו במחלקה, הבנתי שלא צריך רק להצטיין מבחינת הציונים, אלא צריך להיות גם אחד מאלה ששורצים כל היום במזכירות המחלקה ומתחנפים לכל מי שצריך... אבל לי זה לא עניין כל כך... העיקר שהטקס הזה יסתיים...

הטקס השני, שהיה קצר יותר, חילקו לכל שאר הסטודנטים את התארים שלהם... לקח זמן עד שהגיעו לאות ק' (קונאן), אבל היה שווה לחכות... ההורים וסבתא היו מבסוטים וזה העיקר... הרי הטקסים האלה הם בעצם בשבילם... עכשיו רק צריך למצוא מקום בבית לתלות את התעודה וסגרנו את האפיזודה הזאת בחיים שלי...

מה שהעיב על כל היום הזה היה שהרבה חבר'ה לא בגיעו בכלל לטקס... בינהם היו גם ז'וז'ה ואדל, שני חברים טובים שלי שלא הצליחו לסיים איתי את התואר... אבל זה לא מנע ממני לחייך... העיקר שזה מאחוריי... מה הלאה? רק אללה יודע...

לכל מי שתהה לגבי התואר שלי, שאל ולא עניתי, להלן התשובה:

***

אתמול נסעתי לחגוג עם אילן, טוני וז'וז'ה (AKA החברים הסטודנטים מהדרום) את יום הסטודנט של בן גוריון... אפילו לקחתי במיוחד חופש מהעבודה בשביל זה... אז הגעתי לשדה תימן, או במילים אחרות, טיז אלנבי, וגיליתי שהחניה של הרכבים מאוד רחוקה מהמתחם עצמו ושצריך לנסוע בהסעה מיוחדת לשם... אז נסעתי לשם עם אילן, חברה שלו ועוד כמה נספחים לענייני שקשוקה, רק בשביל לגלות שהכרטיס למתחם שאילן נתן לי כמה דקות מאוחר יותר נעלם! תארו לכם את תחושת הייאוש שתקפה אותי באותם הרגעים... הייתי צריך לעלות על אוטובוס חזרה לחניה בשביל לקנות כרטיס חדש (75 ש"ח אחרי הנחה של 10 ש"ח לבוגר האוניברסיטה) ואז שוב לעלות על אוטובוס בשביל להגיע למתחם... למזלי, הספקתי לעשות את זה די זריז והגעתי עוד לפני שההופעה הראשונה התחילה... אח"כ בדיעבד שמעתי סיפורים מחבר'ה שנתקעו בדרך למתחם בפקק של 55 דקות ופספסו את כל ההופעה הראשונה...

ההופעה הראשונה הייתה של חמי רודנר, ירמי קפלן, אסף אמדורסקי ודנה ברגר והיא הייתה ההופעה הכי טובה שאני ראיתי בימי הסטודנטים שלי בבן גוריון (והיו ארבעה כאלה כולל זה). היינו ממש קרובים לבמה והיה ממש טוב... נזכרתי למה פעם עוד אהבתי מוסיקה ישראלית... פשוט מבאס לחשוב שלא עושים עוד רוק ישראלי טוב כמו הרוק של "אמני רוקסן"... אח"כ ברי סחרוף אירח את עברי לידר ולקראת סוף ההופעה כבר נטשתי כי הבטחתי לאבא שלי שאני אעזור לו במשק בבוקר...

בקיצור, חזרתי מאובק, מרושש, אבל מרוצה... היה נחמד לפגוש את החבר'ה מב"ש שלא ראיתי כבר די הרבה זמן, אבל נראה לי שלימי הסטודנט האלה אני כבר לא חוזר... כבר לא לגילי... 

***

עכשיו כבר חוזרים לעניינים - עבודה, וכאלה...

אז שיהיה המשך יום סטודנט נעים לכל הדרומיים,

וסופ"ש מצויין לכולם...

מר קונאן מק'קונאן...

בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי את הציון המיוחל של הסמינר האחרון שלי! 92, לא פחות ולא יותר... היה שווה לחכות... אפילו עקפתי בציון את טוני שזה אירוע נדיר לכשלעצמו, מאחר ומדובר באחד הגאונים של מחלקה... מיותר לציין שאתמול חיוך גדול נסוב על פניי...

למרות הצינון החריף התחלתי כבר אתמול במהלכים הבירוקרטים לסגירת התואר... נסעתי במיוחד בשביל זה לבירת הנגב וחתמתי על כמה טפסים אצל מזכירת המחלקה... ההרגשה הייתה די מוזרה, עוד לא עיכלתי שזהו! סיימתי בעצם את התואר המזורגג הזה!

הבירוקרטיה לא הסתיימה אתמול, כי הייתי צריך לחתום על טפסים גם במחלקה המשנית שלי, אבל שם המזכירות נסגרה יותר מוקדם... היום כבר הספקתי לדבר שם עם אחת המזכירות והיא אמרה לי שאני יכול להוריד את הטופס מהאתר של מחלקה ולשלוח להם אותו בפקס. אז שלחתי... אני רק מקווה שזה יגיע בזמן בלי עיכובים מיותרים לפקולטה למדעי הרוח והחברה ושעד סוף החודש כל הבלגאן הזה יסתיים... נשאר עוד שבוע ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות במהלך שבוע (טפסים יכולים ללכת לאיבוד... כבר היו דברים מעולם...)

אחרי הביקור החפוז במזכירות, נפגשתי עם ז'וז'ה, שהמשיך לתואר שני ושלא ראיתי בערך כמה חודשים טובים... גם היה בחו"ל וגם בכל פעם שהגעתי לאוניברסיטה הוא בדיוק לא היה באזור... הבחור הסתדר עם איזה ג'וב במחלקה... מספר שהחיים הם לא פיקניק בתואר שני ושלפעמים הוא מתבאס מזה שהוא המשיך... גם העובדה שגם אני וגם אדל וטוני לא המשכנו לתואר שני במחלקה (טוני המשיך, אבל במחלקה השנייה שלו) גורמת לכך שנורא משעמם לו באוניברסיטה...

גרם לי לחשוב פעמיים על להמשיך לתואר שני מתישהו... עכשיו אני כבר לא יודע אם זה יקרה בשנים הקרובות, אם בכלל...

אחרי כמה סיגריות (של ז'וז'ה, אני לא מעשן כשהשמש זורחת...) קפצתי לבקר את אילן, שגם אותו לא ראיתי איזה חודשיים... הפרעתי לו ללמוד לאיזה בוחן, אבל לא נראה לי שזה ממש הפריע לו... סיפר לי שהוא יוצא במקביל עם 3 בחורות... איך לעזאזל הוא מצליח לעשות את זה ?!? מסתבר שברגע שבחורות שומעות ממנו שהוא לומד שנה רביעית הנדסת חשמל, העיניים שלהן נדלקות בערך כמו שהעיניים של שימי תבורי נפתחות על הבוקר... האמת, להגנתו של אילן יאמר שיש לו גם לא מעט צ'ארם...

אילן סיפר לי גם שהוא שמע ש-incubus מגיעים במרץ להופעה בישראל! אם זה באמת יצא לפועל - אני אהיה שם... כמעט בטוח... מי עוד מצטרף? (אני בטח רק אצטרך להשיג סלולרי של אורנג' או משהו כזה)

***

nobody's watching מסכמים 10 עונות של הסידרה חברים בדקה וחצי:

***

הקטע הבא מוקדש לסוכריות ולכל שאר חובבי התוכנית הישרדות. בקטע הזה ישנה תחרות שובר שיוויון בין שתי בחורות על העלייה לשלב הפיינל פור של התוכנית. אחרי 38 ימים הן צריכות לדעת איך מדליקים אש... במציאות הן לא היו שורדות יותר מדי זמן... (אזהרה, למי שעוד לא ראה את הפרק המדובר ושמתכנן לראות אותו - לא להפעיל...)

וזה מה שנקרא - "הצתה מאוחרת"

***

עם חברים כמו שלו - מי צריך אויבים?

***

זהו להפעם...

שיהיה סופ"ש בריא ומצויין לכולם...

והמשך חג חנוכה שמח...

קונאן.

אני לא יודע איך לומר את זה...

אבל אם תסתכלו טוב טוב על הרשימות שנמצאות פה בצד שמאל של הבלוג, תוכלו לראות עוד קו חוצה על עבודת הסמינריון האחרונה שלי לתואר...

***

אתמול לא היה יום טוב...

היום אחרי שהגשתי את שתי העבודות המצב טיפה השתפר...

נשאר רק לקוות שמגמת השיפור הזאת תמשיך גם מחר...

אינשאללה נקבל גם גשם...

עכשיו, אחרי שהגשתי את העבודות שלי אני חייב להתאפס על עצמי...

זה לא כל כך פשוט... במיוחד לאור העובדה שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי...

***

מעניין מה דני רופ היה אומר על זה:

***

ילדים, אני מבקש בכל לשון של בקשה - אל תשתמשו בסמים!!! (אח"כ אתם יכולים למצוא את עצמכם מככבים בסרטון מטופש לעיני כל העולם)

***

ילדים, אני שוב מבקש מכם... אל תשתמשו בסמים!!!

גם אתן, ילדות!!!

שיהיה יום נפלא לכולם...