כל יום כשאני יוצא לאוניברסיטה היא נמצאת שם.
כל יום כשאני חוזר מהאוניברסיטה היא עדיין שם, באותו המקום.
לא אומרת שלום, לא אומרת דבר... רק מסתכלת.
בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב, ממש כמו מכבי תל אביב, היא נמצאת שם.
עם עיניים עצובות ופנים שאומרות הכל.
כבר שנתיים שאני גר פה, ורק פעם אחת ראיתי אותה יוצאת מהחצר.
פעם אחת שלא אשכח לעולם.
זה היה לפני כמה שבועות, כשחזרתי בערב מהאוניברסיטה וראיתי אותה מהלכת לה באיטיות בחניה.
עברה בין המכוניות, נראתה מבוהלת משהו כשהתקרבתי אליה.
כשהגעתי ממש מטרים ספורים מאחוריה היא הסתובבה...
סיננה כמה משפטים ברוסית...
לא הבנתי כלום.
רוסית, אני עדיין לא יודע...
היא כל הזמן קראה לי מישה. לא הבנתי מה היא רוצה.
"קונאן !!! קוראים לי קונאן !!! לא מישה !!! את טועה גברת!" עניתי לה, אבל היא מתעלמת ממני וממשיכה בשלה.
אחרי כמה שניות התקרב אלינו גבר מבוגר, כבן 50.
הוא הסתכל עליי במבט מוזר משהו במשך כמה שניות ואז תפס אותה בידיה ומשך אותה אליו.
למרות שהוא קרא לה אמא, היא לא ממש הגיבה אליו.
הוא התחיל לדבר אליה, ברוסית, ניסה להסב את תשומת ליבה. היא המשיכה להתעלם ממנו. רוסית אני אולי לא יודע, אבל את הקללות בשפה הזאת אני די מכיר. הבחור סינן כמה כאלה באופן חופשי...
אחרי שגם הקללות לא עזרו הוא פשוט אחז בידה והתחיל ללכת לכיוון החצר.
הקללות המשיכו להדהד בחניה הריקה מבני אדם (פרט אלי כמובן).
המשכתי לעמוד שם, די המום מכל הסיטואציה. לא ידעתי בכלל מה לומר.
עקבתי אחריהם במבטי וראיתי איך הם נכנסים לחצר ואח"כ נעלמים בתוך ביתם.
דברים כאלה לא קורים במושב...
חזרתי לדירה.
למחרת כשיצאתי בבוקר לאוניברסיטה, פגשתי במקרה את אותו הגבר.
הוא הציג את עצמו בפני, קוראים לו סשה.
הוא התנצל על מה שהתרחש יום לפני כן וסיפר שזאת אימו ושהיא חולה, אלצהיימר.
הם גילו את זה לפני כחמש שנים ובכל שנה המצב יותר ויותר מתדרדר. בגלל זה הם התקינו את הגדר, כי אם היא תצא מהחצר, היא לא תדע לאן לחזור.
סיפרתי לו שהיא קראה לי מישה והוא הסתכל עליי בעיניים עצובות ואמר, "מישה היה אחי. הוא נהרג ברוסיה לפני 30 שנה בערך. היה בערך בגילך..."
"אההה... עכשיו הכל מתחבר לי..." אמרתי לסשה אבל הוא המשיך ואמר: " מאז שגילינו את המחלה, היא התחילה לדמיין כל מיני דברים. נזכרת כל הזמן בדברים שקרו לה בחיים. בשנתיים האחרונות היא לא מפסיקה להזכיר את מישה. מספרת שהוא עובר פה ליד הבית. לא הגבנו ברצינות, חשבנו ששוב היא מדמיינת דברים. עד אתמול. עד שראיתי אותך..."
הוא הוציא את הארנק שלו. בתוכו הייתה תמונת פספורט ישנה. שחור-לבן. הבחור בתמונה נראה ממש כמוני. "זה מישה, שנתיים לפני התאונה..."
הייתי מבולבל. אמרתי שאני ממהר לאוניברסיטה, נפרדתי מסשה לשלום והתחלתי ללכת.
בדרך עברתי ליד החצר.
היא עמדה שם.
הסתכלתי עליה.
עצרתי.
חייכתי.
והמשכתי בדרכי.
מאז הפסקתי לעבור ליד החצר ההיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Konan Mc'konan