ימים לא ממש פשוטים עוברים עלי...

אני מרגיש כאילו אני תקוע ולא ממש מתקדם לאנשהו...

עבודה - אין. אני מסתכל בעיתון וכאלה, אבל מה לעשות שאין לי הרבה ניסיון כמעט בשום דבר ?!? ואני חייב למצוא משהו שיסתדר לי עם הלימודים בשנה הבאה...

לימודים - 3 עבודות להכין. אפילו לא פזלתי לכיוונן.

אהבה - you've got to be kidding me... אפילו לא נראית באופק. לאט לאט אני מגיע להבנה שאני ולוליטה זה לא משהו שיקרה... היא שם ואין לה זמן לכלום. אני כל הזמן מנסה לבוא לבקר אותה, אבל היא לא כל הזמן עסוקה (מבחנים ועבודה) - טוענת שעד ספטמבר לא יהיו לה חיי חברה... וזה די מייאש...

משפחה - אחותי עסוקה באירגון החתונה. אחי תקוע כל היום במחשב. רואים אותו בערך 3 פעמים ביום. פעמיים לארוחות ופעם אחת כשהוא הולך לשירותים. ההורים עסוקים בשגרת החיים שלהם. מה שאומר שאף אחד לא מציק לי... וזה כבר משהו טוב.

חברים - מייקי עומד לטוס לארה"ב. אסף טס להודו. אלישבע כבר מטיילת שבוע אי שם באפריקה. טוני טס אוטוטו לתאילנד. דילן חי לו בארה"ב ואני תקוע לי פה במושב. חברים מהאיזור כבר שנים שלא ראיתי... כל אחד עסוק. זה התחתן, זה עבר לת"א, זה בבחינות, זה טס לחו"ל... אין למה לצפות. בקיצור - אני לבד. ומשעמם לי... נורא...

כסף - אין עבודה - אין כסף... חשבון פשוט...

חיים - אין...

כל מה שיש לי בערך כרגע זה את הבריאות שלי, את הכלבה שלי ואת הבלוג שלי...

עצוב, לא ?

שמתם לב שאפילו אלוהים, סליחה הגזמתי קצת, חצי אלוהים, AKA יריב חבוט, השתתף גם הוא בפרוייקט ?!?

אתמול התקשרתי לקרובים שלי בארה"ב. אלה שגרתי אצלם לפני 4 שנים... למעשה אם אני לא טועה היום לפני 4 שנים בדיוק עליתי על המטוס לארה"ב... לא חשבתי על זה לפני כן... לא משנה, אני סתם נסחף...

בקיצור, דיברתי איתם יותר מחצי שעה... גרם לי לרצות לעזוב הכל ולחזור לשם... ושתבינו, התקופה שם לא הייתה הטובה בחיי, בכלל לא - אבל לפחות שם הרווחתי כמה גרושים וראיתי עולם... ההוא שאל אותי אם אני רוצה לחזור לעבוד... אמרתי לו שלא אבל למעשה שיקרתי... (אני לא יכול לומר משהו אחר כששני ההורים שלי יושבים לי מטר לידי...)

יכול להיות נחמד, לעזוב הכל ולברוח לארה"ב... בלי עבודות, בלי הלימודים... פשוט לקחת חופשה קצרה...

גם בקיץ שעבר חשבתי על אותו הדבר... (מעניין אם זה החום שגורם לי לחשוב ככה או שזה רק השעמום פה במושב...), אז זה היה אחרי שדיברתי עם מישהו שפגשתי באוניברסיטה בשנה הראשונה שלי ללימודים. הוא כבר בן 31 או משהו כזה שהצליח למרוח את התואר המסכן שלו על 5-6 שנים. נשארו לו כמה קורסים אבל הוא החליט לנסוע השנה לחו"ל (סין, מונגוליה, ניו זילנד) ואח"כ לסיים את התואר... בהתחלה אמרתי שהוא אידיוט גמור... ואז חשבתי על זה קצת... בעצם הוא חי את החיים שלו... התואר יכול לחכות, החיים לעומת זה כל הזמן זזים...

כל המחשבות האלה של שנה שעברה חוזרות אלי...

אבל אני יודע שאני לא אעשה כלום...

כי אני ילד טוב...

כי אני מפחד מלשבור את השיגרה...

כי אני מפחד ממה שיאמרו ההורים...

כי אני רוצה כבר לסיים עם זה...

בקיצור - זה לא יקרה...

טוב, שיחררתי פה מספיק קיטור... עכשיו נלך לראות קצת spooks...

ואי אפשר בלי איזו תמונה משעשעת... (פוסט שלם שיהיה עצוב ?)

לא הייתי מתנגד להתחלף איתו...

עדכון  - מסתבר שגם לדואט יש יומולדת...

אז שיהיה הרבה מזל טוב...

אז תכנסו לומר לה מזל"ט ואם תרצו להגדיל ראש, תתפשטו... זה עושה לה טוב... (בעצם למי זה לא עושה טוב...)

זה מה שאני...

זה לא חדש לי, אבל כשזה נכנס לי לראש קשה לי להפטר מזה...

אני לא טוב בכל מה שקשור למתמטיקה ומספרים...

אני לא מבין במחשבים...

אני לא יודע לצייר...

אני לא ספורטאי מצטיין...

אני לא איש עסקים ממולח...

אני לא יודע לנגן אפילו חצי תו... (ותאמינו שניסיתי, כמה כלים)

אני לא מספיק חכם... (אבל לא ממש טיפש)

אני לא יודע לשיר, לרקוד או לשחק...

אני לא אחד שיכול לנתח דברים (ומסתבר שזה מצרך חשוב באוניברסיטה)

ומסתבר שאני גם לא ממש מעריך את עצמי...

(ככה זה כשעורכים איתי שיחות אל תוך הלילה...) 

אבל למרות הפוסט הפסימי הזה אני אופטימי... יהיה טוב... יש לי עוד מספיק זמן בשביל לגלות מה באמת הכישרון שלי...

כי מישהי אמרה לי שלכל אחד יש כישרון... ואני מאמין לה...

מסתבר שלפני יומיים הבלוג הזה ציין חצי שנה של פעילות... מי היה מאמין... חודשיים שבהם כמעט כל יום זיינתי לכם את השכל, ועוד על מה ? על כלום... הרבה כלום ועוד קצת שום דבר... ובכל זאת נשארתם איתי...

אף פעם בחיים שלי לא התמדתי בכתיבת יומנים... אני ממש גאה בעצמי...

התמונה הזאת מוקדשת לכל אוהבי השוקולד שבינכם...