עוד שבוע עבר (נראה לי שבדיוק שבוע מאז הפוסט הקודם...)

ומה היה לנו?

המממ...

היה עוד ראיון מוצלח שיוביל למבחנים בזמן הקרוב...  לפחות עברתי את שלב הראיונות המתישים האלה... נמאס לי כבר לספר בכל פעם מחדש את קורות חיי...

הייתה חתונה של אח של אייל, חבר ילדות שלי... פעם היינו בלתי ניתנים להפרדה ואני הייתי ממש בן בית אצלו, סבתא שלו הייתה ... אבל מתישהו בגיל הטיפש-עשרה הוא עבר בית ספר ודי התרחק מהחבר'ה במושב... התקופה בצבא עוד הרחיקה אותנו יותר עד לכדי טלפונים בימי הולדת ופגישות באירועים גדולים במושב... מה שהכי מוזר זה שדווקא אחרי שכבר לא היינו חברים כאלה טובים, האימהות שלנו התקרבו והפכו לחברות טובות... זאת גם הסיבה שאנחנו הוזמנו לחתונה... אז פגשתי שם את אייל... היה מוזר, כל כך לא קשורים... הוא סיפר לי שהוא חוזר לגור במושב בזמן הקרוב כי נמאס לו קצת מת"א... אני סיפרתי לו שאני דווקא נמצא בתהליך הפוך שבסופו אני אמור למצוא את עצמי באחת הערים הגדולות בארץ... מוזר משהו... בכל מקרה, דיברנו על להיפגש מתישהו... מעניין אם זה בכלל יקרה... החתונה עצמה הייתה מעפנה... אוכל חלבי (מסתבר שהכלה צמחונית והחליטה למרר לכולם את החיים...) ופלצני ביותר... מילא אם היו פשטידות או פיצות קטנות... רק ברוקולי וכל מיני דברים שאמורים להיות תוספת לאוכל, לא האוכל עצמו...

מיותר לציין שברחתי משם די מהר...

יום לפני כן הייתה לבת דודה שלי בת מצווה במושב... למרות הסכסוך בין המשפחות שנוצר לפני כמה שבועות, הפגנו חזית אחידה והפענו בהרכב מלא (גם אחי הקטן שהפעלנו עליו מכבש של לחצים להגיע...). היה על האש, רק חבל שלא אכלנו יותר מדי... זה לא שלא היה הרבה בשר... דווקא ההיפך הוא הנכון... פשוט אחרי שהבנו שאנחנו (יעני המשפחה שלי בעיקר) לא קרובים מדי לצלחת (תרתי משמע) הסתפקנו בחתיכות הבשר הבודדות שעוד לא הגיעו לשולחנות של הVIP (יעני כמעט כולם מלבד המשפחה שלי) באירוע... קצת מסריח, ללא ספק, אבל לא ציפיתי ליותר מדי מדוד שלי... taking the high road זה לא משהו שהוא יעשה... האמת, מה שיותר עיצבן אותי, היה ההתנהגות של בני דודים שלי... חוץ מהבת הגדולה שישבה איתנו דווקא כמעט כל האירוע (היא תמיד תעדיף אותנו על הצד השני של המשפחה שלה), השאר עשו טובה שאמרו לנו שלום...

מזל שגם המשפחה שלי מהצפון הוזמנה, ככה שהיה לי עם מי להיות ולהעביר את הזמן שם... במיוחד עם הבן המלך של בת דודה שלי שכיכב פה כבר בבלוג לא מעט פעמים...

אתמול דיברתי עם אילן אחרי איזה שבועיים שלא יצא לנו לדבר... הבחור סיפר לי שחברה שלו החליטה לחתוך את העניינים ביום בהיר אחד אחרי תשעה חודשים ביחד... ממה שהבנתי, אפילו בלי שום הסבר הגיוני מלבד המשפט "נראה לי שאתה לא הבחור בשבילי..." שאלתי את אילן למה הוא לא דיבר איתי, שהייתי בא אליו בסופ"ש, והיינו דופקים את הראש עם קצת אלכוהול וכאלה... הוא אמר שמאז, בכל פעם שהוא מדבר עם המשפחה או חברים על זה הוא מתחיל לבכות... ממש פגעה בו הבחורה... וזה ממש לא מתאים לה... חבל לי עליו... אמרתי לו שאם לא יהיו תקלות, אני קופץ אליו ביום חמישי... רק שאין לי מושג איך לעודד אותו... יש למישהו רעיונות?

***

את השיר הזה שמעתי איפשהו, נראה לי שהוא הופיע באחת הפרסומות או משהו כזה ופשוט נדלקתי עליו...

אם מישהו מכיר שירים נוספים בסגנון כזה של סאונד שמתגבר, תאמרו משהו, הא?

***

משהו שקיבלתי במייל...

זהו להפעם...

בטוח שכחתי משהו, אבל אין מה לעשות... בין כה וכה יצא פוסט ארוך ורוב החבר'ה שעוד קוראים פה בטח התייאשו באמצע...

שיהיה אחלא של שבוע לכולם...

ושביתה נעימה לכל אלה מביננו שלומדים או אמורים ללמוד...

קונאן.

עוד שבוע לא הכי מדהים עבר עלי...

ההתחלה הייתה דווקא סבירה, עם העבודה החדשה, אבל ההמשך לא האיר לי ממש פנים...

השיא היה ביום רביעי בצהריים, כשהתעוררתי ומצאתי את הפתק המבאס הזה:

אז מאז ועד עכשיו הוא שוב בבית החולים... מסתבר שהרופאים הגאונים של בית החולים ששחררו אותו שבוע לפני כן, קיצצו לו חצי מהכדורים שהוא לקח עד לאותו הרגע, מאחר ולטענתם הללו גרמו לו לצרות שהביאו אותו לבית החולים.. אז אותם רופאים לא לקחו בחשבון את העובדה שאותם הכדורים שימשו למשהו ולא נתנו לסבא שלי סתם לקחת את הכדורים הללו מה שהביא אותו לבקר שוב בבית החולים... ביום שישי העבירו אותו לבית חולים שיקומי, למרות שהוא עדיין לא ממש מתפקד... אז עכשיו החיים שלנו נעים בין הבית, העבודה ובית החולים...

בחמישי הפועל גם קיבלו בראש בסקוטלנד - מה שלא הוסיף לי...

היו עוד פה ושם כמה דברים שלא ראויים לציון... בקיצור, לא שבוע מדהים...

והייתה גם עבודה השבוע... התחלתי ביום ראשון בלילה והמשכתי ככה עד יום חמישי. מתחילים בעשר  (למרות שאני שם כבר בתשע וחצי) ומסיימים ב-6 בבוקר... (טוב, לא בדיוק, בד"כ ב-6 אני כבר בבית...).

העבודה עצמה די משעממת וחסרת משמעות כמו רוב עבודות האבטחה... יושבים 3-4 חבר'ה במשרד קטן עם כל מיני מסכים של מצלמות אבטחה ומעבירים את הלילה... העיסוק המרכזי במהלך הלילה זה למצוא ערוץ עם סרט/תוכנית טוב/ה בYES... מדי פעם יוצאים לסיורים עם הרכב בכל מיני אתרים נוספים של החברה, אבל גם הם מצומצמים למינימום האפשרי...

כל החבר'ה שיצא לי לעבוד איתם היו מהזרקנים ביותר שפגשתי אי פעם... כל אחד והסיפור שלו... המושבניק לשעבר, הברזילאי לשעבר, האתיופי, הכוורן (זה שמתעסק בכוורות), השרירן וכו'... מן הסתם סיפורים עליהם יגיעו בהמשך... האמת, ממה שהבנתי, הזרקנות זה משהו חדש אצל החבר'ה הללו... קיצצו להם במשכורות לפני חודשיים והזרקנות היא תופעת לוואי של זה...

ביום חמישי, במשמרת האחרונה לשבוע, כבר נטשו אותי שני החבר'ה שהיו איתי... הזקן הלך לישון באוטו שלו והשרירן הלך לזיין את הפילגש שלו...

בקיצור, על העבודה אין יותר מדי מה לספר, לפחות כרגע...

***

בשביל שלא נסיים פוסט שלם בנימה עצובה, הנה משהו ענק שמצאתי ביוטיוב... היטלר ג'וניור?

למי שמעוניין - פה יש את אותו הסרטון עם תרגום... מצחיק לא פחות...

***

אין על מוסד הנישואין...

זהו,

צריך ללכת לעבוד...

שיהיה שבוע יותר טוב לכולם...

בהצלחה בסמסטר ב' לכל הסטודנטים...

קונאן.

טוב, הבטחתי לעדכן כבר לפני כמה ימים ולא ממש עמדתי בהבטחתי... מצטער... פשוט לא יצא...

נתחיל בראש ובראשונה עם השוגר-מאמא שלי, בימבה, שקימבנה אותי עם מנוי פרו... מהיום ועד להודעה חדשה היא יקירת הבלוג...

ועכשיו, לעניינים יותר רציניים...

בתחילת שבוע שעבר סבא שוב אושפז בבית החולים... מיום ראשון עד יום שלישי... כמובן שאני הייתי זה שהיה בחדר המיון עם אמא שלי (כרגיל, רק אני זה שמתנדב/מנודב). למזלי, שידרו איזה משחק כדורגל בטלוויזיה שליד חדר המיון, ככה שהיה מה לעשות עד שרופא כלשהו יחליט בטובו לבדוק את סבא שלי... בסופו של דבר מסתבר שרמת הסוכר בגוף שלו הייתה יותר מדי נמוכה (למרות שהרופא הראשון שבדק אותו בבית טען אחרי שניה של בדיקה שמדובר באירוע מוחי...). אז בימים שלאחר מכן שוב נודבתי להיות המסיע המשפחתי של כל מי שרק רצה לנסוע לבית החולים...

אחרי שלושה ימים של אשפוז במסדרון (כן כן! במסדרון!) החליטו בבית החולים שסבא שלי אכל מספיק ג'לי מסריח של בית חולים ושחררו אותו הביתה. כמובן שאני הייתי זה שהחזיר אותו, והאמת, זה לא ממש הפריע לי... מה שיותר הפריע לי הייתה העובדה שסבא שלי שוחרר כשהוא אאוט לגמרי, מנותק מהמציאות... לא יודע איזו תרופה נתנו לו, אבל זה שהייתי צריך להרים אותו לאוטו וזה שהוא נמרח על הכתף שלי (בזמן שאני נוהג) כמו החיילים האלה באוטובוסים שמריירים כל הדרך, די עצבן אותי... איך משחררים ככה בן אדם הביתה?!?

מאז עברו כמה ימים, הוא קצת נרגע... טוב, עד לפעם הבאה...

בין לבין גם הספקתי למצוא עבודה... לפני שאתם קופצים משמחה, אני רק יכול להבהיר שמדובר בחרא של עבודה, שאלמלא הצעקות של פקידת הבנק שלי, לא הייתי בכלל מנסה להתקבל לשם... מדובר בעבודת אבטחה סתמית, שכר מינימום, אבל זה עדיף על כלום... מהעבודה במשק אני לא רואה כסף, בכל זאת, מדובר במשפחה, והגיע הזמן שאני אכניס לחשבון שלי קצת מזומנים... זה היה זה או כלום, ואני מעדיף לעשות משהו מאשר לשבת בבית... בראיון עצמו הבנתי מהבוס שהוא חושב שאני חושב להישאר שם עוד הרבה זמן... לעזאזל! סיימתי תואר באוניברסיטה, למה נראה לו שזה מה שאני רוצה לעשות עם עצמי?!?

אני יודע שמה שאני כותב פה נשמע די מתנשא, אבל אין מה לעשות,  אמנם אני עוד לא יודע מה הייעוד שלי בחיים, אבל אני בטוח שזה לא זה...

בכל מקרה, אתמול הייתי במשמרת הראשונה... ביקשתי בהתחלה רק לילות כי אין לי רכב משלי כרגע ורק ככה אני יכול לנסוע עם הרכב של ההורים לעבודה שנמצאת די רחוק מהמושב... המשמרת עברה פחות או יותר בלי בעיות. מדי פעם יצאים לסיורים עם הרכב. נסעתי פעמיים... בפעם הראשונה זה היה עם איזה בחור מבוגר אחד שנסע כל הדרך על 65 קמ"ש ובאמצע הכביש. למזלנו השעה הייתה מספיק מאוחרת בשביל שמישהו יסע בנתיב הנגדי... בפעם השנייה זה היה עם בחור יותר צעיר ממנו שנסע כל הדרך על 120 קמ"ש בכביש עם באמפרים והייתי בטוח שבכל רגע אנחנו מתרסקים לתוך איזה עמוד... למזלנו, הצלחתי לשרוד את הנסיעות הללו... חוץ מזה ישבנו ברוב הזמן במשרד הראשי. מזל שיש שם טלוויזיה, לפחות יהיה איך להעביר את כל המשמרות הללו... לפחות עד שנמצא משהו יותר טוב לעבוד...

***

הקליפ הבא מוקדש לכל מי שמחזיק עותק של הדיסק של אקווה בבית:

***

משהו חביב לסיום:

האמת, היו לי עוד כל מיני דברים לכתוב, אבל שכחתי אותם...

עד לפעם הבאה, שיהיה המשך שבוע מצויין...

קונאן.