שבועיים סופר לחוצים עברו עליי...

הם כללו ראיונות, מבחנים, עוד קצת מבחנים, ועבודות בילוש בנוסף לעבודה הרגילה שלי...

זה התחיל לפני שבוע וחצי כשרמבו, הבוס שלי, התקשר אלי וביקש ממני להגיע במיוחד לעבודה כי הוא רוצה לתת לי משימה מיוחדת... מאחר ואני לא יכול לומר לו לא, עשיתי זאת...

מסתבר שהבחור חושב שמחלקת הביטחון שלנו היא סוג של יחידת משנה של היאחב"ל או משהו כזה, כי בזמן האחרון הוא מרבה לתת לחלק מהחבר'ה אצלנו בעבודה משימות בילוש אחרי עובדים סוררים בחברה... זה רק היה עניין של זמן עד שגם אני הייתי צריך להיקרא לדגל... וכך באמת היה...

אז בגדול קיבלתי הסבר על מה שקורה, על עובד חברה שגונב ושרמבו צריך הוכחה מצולמת לגניבה... בשביל זה הוא קרא לי... אז הוא צייד אותי במאזדה 3 כחולה (לא הכי הגיוני בשביל מכונית מעקב...) , בפלאפון ובשתי מצלמות (וידאו וסטילס). למחרת כבר הייתי במעקב וטיילתי פחות או יותר אחרי אותו עובד לאורך כל היום (ולאורך כל המדינה...). אחרי יומיים שלא היה כלום כבר התחלתי לחשוש שהמעקב יגלוש לשבוע שלאחר מכן (מה שלא הסתדר עם כל המבחנים שהייתי אמור לעבור באותו השבוע)...

למזלי, ביום השלישי למעקב, הבחור החליט לגנוב... משום מה, הייתי בטוח שהוא כבר ראה אותי מזמן (בכל זאת, יומיים וחצי רצוף נוסעת אחריו מאזדה 3 חדשה במהירות של חילזון...) אבל מסתבר שהוא לא... באותו היום גם לקחתי את המצלמה החדשה שלי והיא פשוט כיכבה! עשיתי לבחור בוק לאורך כל הזמן שבו הוא גנב מהחברה שלנו... חזרתי מאוחר לעבודה והחיוך של רמבו היה מרוח מאוזן לאוזן... בעיקרון, מבחינה אתית, די הפריע לי כל הקטע של הריגול אחרי הבן אדם... אבל בגלל שמדובר בפרנסה היחידה שלי כרגע, לא יכולתי לסרב, ועצם העובדה שעקבתי אחרי בחור שמוסר זה לא הצד החזק שלו, די מיתנה את ההרגשה הזאת...

בכל מקרה, שלושת הימים הללו היו מתישים... מחמש בבוקר עד עשר-אחד עשרה בלילה... להיות לבד כל היום באוטו (במשך יומיים לאחר מכן הברך השמאלית שלי לא תפקדה בכלל...) מה גם שהם הפריעו לי להתכונן למבחנים שעברתי כמה ימים לאחר מכן לעבודה שאני רוצה להתקבל אליה... העיקר שזה עבר... יש שמועות שבחברה שלנו מדי פעם מתגמלים את עובדי הביטחון על הצלחות כאלה... כנראה אני אצטרך לחכות לחודש נובמבר ולראות אם גם אני אתוגמל... יכול להיות נחמד...

המבחנים היו בסדר... האמת, קצת קשים... אולי בגלל שלא למדתי כמו שצריך לקראתם, אולי בגלל שאני לא מספיק טוב... אין לי מושג בכלל מה הבוחנים מחפשים לראות שם, ככה שאני גם לא יכול לדעת אם הייתי בסדר או לא... אתמול בבוקר הייתי גם בסשן של מבנים פסיכוטכניים... משהו מיותר לחלוטין אם תשאלו אותי... לא נראה לי שהמבחנים הללו יכולים לומר משהו על היכולת שלי לעבוד... כל הדינמיקות הקבוצתיות הללו נראות לי ממש מיותרות, אבל למרות הביישנות שלי דווקא הצלחתי לתפקד שם לא רע... המבחנים עצמם היו מתישים וסיימתי את כל הבלגאן הזה אחרי 7 שעות רצופות בלי הפסקות...

עכשיו נשאר לחכות כמה ימים ולקבל תשובה, אם עברתי שלב או לא... תחזיקו אצבעות...

***

איזה באסה זה כשהצורב שלך מפסיק לעבוד, נכון? ואיזה באסה שצריך ללכת לקנות אחד חדש? ואיזה באסה להגיע לחנות ולחכות שעה וחצי בתור בשביל 3 דקות של קניה? ואיזה באסה להגיע הביתה ולהתחיל לפרק את המחשב בשביל להתקין את הצורב החדש? ואיזה באסה לגלות שברגע שהתקנת את הצורב החדש, הצורה הישן חזר לעבוד?

***

השיר של אפרת גוש זה הדבר הכי טוב ששמעתם במן האחרון ברדיו... נשבע לכם... אני עוד עלול לקנות בטעות את הדיסק שלה...

***

אתמול יצאתי עם אילן לשתות קצת בירה ולדבר... הבחור עדיין מבואס... ניסיתי לעודד אותו כמה שיותר... מצד אחד אני מבין אותו... הוא כבר ראה אותם מתחתנים מתישהו... מצד שני, אני לא מבין למה הוא מנסה להתקדם קדימה, בכל זאת, מדובר במהנדס חשמל, עובד בחברת הייטק, גר בהרצליה עם רכב חדש... הבחור מסודר...במילה אחת - מציאה...

***

הם לא היו אתמול ב"דאבלין", והאמת - חבל... דווקא נראים חבר'ה משעשעים...

זהו להפעם,

נקווה לקבל הודעות משמחות עד הפעם הבאה,

שיהיה שבוע מצויין לכולם...

קונאן.

לפעמים אנשים מסוגלים להיות חוצפנים, שזה מדהים לאיזה גבולות הם מושכים את זה...

שני מקרים שקרו לי בשבוע שעבר...

הראשון - אני נוסע לתומי לעבודה... לא רחוק מהבית אני אוסף טרמפיסט... דתי כזה, מהדתיים "המודרניים"... כאלה שהולכים עם שיער ארוך, מתגייסים לקרבי, מאזינים לאואזיס, הולכים עם החולצות הכתומות (אפילו שמזמן התנתקנו...) והולכים מכות עם חיילים בהתנחלויות כשיש מצלמות... בקיצור, למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביני לבינו, ריחמתי על הבחור והחלטתי לקחת אותו טרמפ... כנראה שעל מעשים טובים צריך לשלם, כי איך שהעלתי את הבחור לאוטו, הוא צירף עוד טרמפיסט לאוטו, ממבט ראשון - נראה כמו נרקומן לגיטימי לחלוטין... הבחור כבר התיישב באוטו ולא יכולתי לסלק אותו מהאוטו... אז התחלתי לנסוע...

אחרי כרבע שעה הורדתי את הדתי, אבל הבחור השני (שטען שהוא במקור משדרות ושהוא נתקע בצומת עם הרכב בדרך לבית החולים שם מאושפזת סבתא שלו) המשיך איתי הלאה לכיוון מקום העבודה שלי... כל הדרך הוא קודח לי בשכל כמו שמקיטה משודרגת לא מסוגלת לעשות על כמה אנשים רעים במדינה, לא לוקחים טרמפיסטים, שהוא היה בצבא ועל זה שאין לו את האמצעים לחזור לשדרות... מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהב לשתוק בנסיעות ופשוט להאזין למוסיקה... אבל עם הבחור הזה, זה לא אפשרי, כל פעם מבקש להחליש את המוסיקה וממשיך לקדוח כאילו אין מחר...

אנחנו מתקרבים למקום העבודה שלי, והבחור מבקש שאני אקח אותו לצומת אחרת, במרחק של 15 דקות מהעבודה שלי... אני אומר לו בנימוס שאני לא יכול, כי אני בדרך לעבודה ואני לא יכול לאחר... זה לא מעניין אותו... הוא ממשיך בשלו ומשחק לי על המצפון... אני לא נכנע...

כשאנחנו מגיעים לעבודה שלי, אני עוצר, פותח את הארנק, מסתכל פנימה... יש 70 ש"ח... המלאך שנמצא לי על כתף שמאל לוחש לי שאם אני לא יכול לעזור לו בטרמפ, אז ניתן לו משהו שיעזור לו להגיע לבית החולים (אם זה באמת נכון...). אז נתתי לו שטר של 20 ש"ח... הוא מסתכל על השטר ובלי בושה שואל: "מה? אתה לא יכול לתת עוד כמה שקלים?"

הייתי בהלם... גם הסעתי אותו חצי שעה, גם סבלתי את זיוני השכל שלו כל הדרך, גם לא שמעתי את המוסיקה שלי ואחרי כל זה, הוא בא בדרישה לעוד כסף שבכלל לא הייתי חייב לתת לו ?!? הסתכלתי עליו בעצבים ואמרתי לו: "יאללה, צא, אני נכנס לעבודה!" הוא הבין שאני עצבני ועזב את האוטו, לא לפני שאמר משהו בסגנון של "טוב, נסתדר עם מה שיש..." והלך...

המקרה השני היה ביום רביעי בלילה...

המקום: המשרד שלנו בעבודה (סוג של ש"ג כזה...)

אני, אחרי משמרת של 12 שעות, מחכה לשעה 6 בבוקר בשביל לעוף הביתה...

עובר בחור, נהג משאית שבא להוציא את המשאית שלו... אני רואה אותו וקורא לו שיבוא למשרד על מנת לברר אם יש לו אישור להוציא את המשאית, כי בלי אישור, אני לא מוציא אף אחד (שומר על התחת שלי...).

המרחק ביננו לא עולה על 15 מטרים ולי, ברוך השם, יש קול עוצמתי כשאני רוצה... אבל זה לא עוזר... הבחור לא מגיב...

אני מחליט לשרוק לבחור... הוא פתאום נעצר, בא לקראתי בפנים זועפות ובטון עצבני צועק לעברי: "מה אתה שורק לי ?!? מה?!? אני כלב?!? מי אתה בכלל שתשרוק לי?!?"

אחרי הלם ראשוני והתנפחות של הוריד (גם לאשכנזים יש את הוריד הזה של הזעם...) אני עונה לו בעצבים - "בוא'נה, תירגע ומיד... אני לא עובד אצלך ואני לא חבר שלך, אז לפני שאתה פונה אלי - תוריד את הטון! רק רציתי לברר אם יש לך אישור יציאה!"

הוא בשלו ממשיך - "מה?!? אני כלב?!? שלא תעיז לשרוק לי... יש לי אישור יציאה!" ואז הוא מפנה לי את הגב והולך לכיוון החניה.

אני בעצבים, העייפות רק מחזקת אותם ואני רק מנסה להחזיק את עצמי שלא לעשות משהו שאני אצטער עליו אח"כ... עוברות חמש דקות והמזדיין חוזר עם המשאית שלו... נתתי לו קצת להתבשל בשער, וכשבאתי לקחת ממנו את האישור אמרתי לו:

"תקשיב לי טוב בחורצ'יק, אני לא עובד שלך, לא עובד איתך ובטח שלא חבר שלך... אז בפעם הבאה שאתה מגיע לפה ומדבר אלי כאילו אתה חצי אלוהים, אתה תצא מפה בחתיכות... אני קראתי לך - אתה לא הגבת... אני שרקתי לך - אתה הגבת... תסיק אתה בעצמך אם אתה כלב או לא..." ואז אפילו לא חיכיתי לתגובה שלו, פתחתי לו את השער ונכנסתי למשרד...

יש לציין שני דברים -

1. אני נחשב לאחד הבחורים הכי אדישים ורגועים במחלקה שלנו... לא רב עם אף אחד (והרוב בד"כ רבים לא מעט). החבר'ה שעבדו איתי באותה המשמרת היו בשוק טוטאלי... בחיים שלהם הם לא ראו אותי ככה עצבני...

2. אותו בחור הגיע למחרת שוב, לקחת את המשאית שלו... הוא נכנס למשרד, הראה את האישור שלו וביקש בנימוס להוציא את המשאית שלו... לפעמים העצבים עוזרים...

חוץ מכל זה,

השבוע לקחתי יומיים וחצי של חופש...

בעיקר נחתי...

פה ושם יצאתי לשתות עם חברים, אבל ממש בקטנה...

ראיתי כמה סרטים, חלקם טובים (משפחת סימפסון, זהות אבודה) וחלקם פחות (הארי פוטר 5)

אבל הכי חשוב - נרגעתי קצת, כמו שלא נרגעתי הרבה זמן... אני חייב לעשות את זה יותר...

השבוע הולך להיות טיפה עמוס... טיפולי שיניים, עבודה, גיבושון עם החבר'ה מהעבודה וראיון עבודה למשרה שחיכיתי לה פחות או יותר כמעט שנתיים... קצת מתוח לקראתו, כמו המתח ברכבת הרים כשהקרון עולה לאיטו לפיסגה לפני הירידה הגדולה...  wish me luck...

שיהיה שבוע טוב לכולם...

תשישות פיזית עוברת עלי לאחרונה... לא מובן מאיפה היא מגיעה... אולי זה מהחום... בכל מקרה, אין לי כוח לכלום...

מזל שאין לי ברירה ואני חייב ללכת לעבודה, כי אם לא זה - הייתי שוכב כל היום מול הטלוויזיה ובוהה בה בלי שום עניין...

היום תשעה באב...
אתמול היה ערב תשעה באב...
אלמלא ההשבתה הכללית שעשו במדינה שלנו אתמול בערב, לא הייתי יודע בכלל שזה תשעה באב... האמת, זה לא ממש משנה לי... מבחינתי, זה עוד יום בלוח השנה (ויסלחו לי שומרי המסורת והדתיים מבינכם...)
למה אני מספר על זה? כי בגלל ההשבתה הזאת אתמול בלילה עשיתי סבב תחנות דלק עד שמצאתי משהו לאכול... רק בשמונה ככה מישהו אמר לי משהו על זה שתשעה באב החל... דיברתי עם השותף שלי למשמרת, שעשרים דקות לפני כן יידע אותי שהוא רעב רצח ושאל אותי מה אנחנו אוכלים בלילה  ואמרתי לו שיתקשר מה ר לברר מאיפה אנחנו משיגים אוכל... ההתעוררות הזאת שלנו הייתה מאוחרת מדי ומצאנו את עצמנו יושבים במשרד כשהבטן מקרקרת... בשלב מסויים החלטנו לצאת למסע אחר האוכל... זה התחיל עם איזה מכולת קטנה של איזה ערבי שהחליט לדפוק קופה ולפתוח את המכולת למרות האיסור... אז מצאנו שם קולה, חמוצים, חומוס ומה לא היה לו ? פיתות! לא לחם, לא לחמניות, נאדה... גורנישט...
אז מה עושים? ממשיכים בחיפוש... עוברים בין תחנות הדלק באיזור עד שמצאנו איזה אלונית עם שלוש לחמניות אחרונות... הרעב הכריח אותנו לחפש עוד קצת חמץ (היו איתנו עוד שני חבר'ה במשמרת) ולבסוף מצאנו "מנטה" עם עוד כמה לחמניות...
חזרנו למשרד והתפרענו עם האוכל... מיותר לציין שלא נשאר כלום...
אפשר לומר שהצום עבר כהלכה..


ניר, הבחור החדש בעבודה שאני הכנסתי לאחרונה, משגע אותי... האמת, זה לא בגלל שהוא מזיין את השכל, כי אני יכול לסבול את זה (סבלתי את זה כל הילדות, אז התרגלתי לזה...), אבל מה שמשגע אותי אצלו זאת הנהיגה האיטית שלו... כשאנחנו יוצאים לסיורים ממונעים והוא נוהג, אני יכול למות... הבן אדם נוסע יותר לאט מהזקן הממוצע במדינת ישראל... כשאנחנו ביחד, זה מזכיר לי את הפרק בחברים כשרוס ורייצ'ל נסעו לסיבוב בפורשה של מוניקה, כשאת רייצ'ל עוצר שוטר על מהירות מופרזת וכשאת רוס עוצר שוטר על מהירות נמוכה מדי...כשאני מעיר לו על זה (ואני לא מתבייש ומעיר לו על זה...) הוא טוען שהוא מעדיף לנסוע ככה, להעביר את המשמרת בסבבה... ומה שהכי גרוע, זה שהוא שם בפול ווליום גלגל"צ ושר ביחד עם הרדיו את כל השירים הכי מעאפנים שיש... אתמול כשהשיר של שלמה ארצי התנגן, כבר לא יכולתי להבליג והערתי לו בקול: "הלו! יהודה סעדו! תתחיל להרגיע... ותעשה לי טובה, עד שאתה לא זוכה בכוכב נולד, אל תשיר יותר..."
אז הוא שתק במשך חצי דקה, עד שהתחיל שיר אחר והוא פשוט המשיך לזייף בקולי קולות... העיקר, כשdrive של Incubus התחיל להתנגן ושמתי אותו בפול ווליום, הוא שאל אותי: "מה זה השיר הזה? מי אלה בכלל?"


החלטתי לקנות משקפי שמש... אני בד"כ לא משקיע במשקפי שמש, כי אני בד"כ שובר אותם אחרי כמה זמן... אבל כשראיתי שיש איזה מבצע באופטיקה הלפרין, אמרתי שאין מה להפסיד... אז קניתי 3 זוגות... ככה שאם יישבר אחד, יהיו עוד שניים ספייר...

דווקא משקפיים יפים... לדעתי...

כשיש כסף, אנשים מחפשים רק איך לבזבז אותו...


האינטרנט אצלנו בזמן האחרון מקרטע... משבוע שעבר הוא פשוט לא עובד...
המודם הפסיק לעבוד והיינו צריכים להחליף לאחד אחר... במשך 6 שנים המודם הישן היה אצלנו ועבד פרפקט (למעט פה ושם תקלות מינוריות...), יכולנו להוריד קבצים ולגלוש במהירות וללא הפרעות... אבל איך שהמודם החדש התחיל לעבוד, האינטרנט פשוט הפסיק... לא מובן הקטע... והכי מעצבנים אלה החבר'ה ב012 שפשוט לא איכפת להם...

ומה שהכי אירוני בכל הסיפור המסריח הזה זה שלפני שהמודם הישן הלך, הגדלנו את רוחב הפס שלנו...
ועל זה נאמר - שיגרה, זה רע?

***

מושבניקית ממורמרת?

זהו להפעם,

אוטוטו מסתיים הפרק של האלופה ואני צריך להתארגן לעבודה...
אז שיהיה המשך שבוע נעים וקריר כמה שאפשר...
קונאן.