שבועיים סופר לחוצים עברו עליי...

הם כללו ראיונות, מבחנים, עוד קצת מבחנים, ועבודות בילוש בנוסף לעבודה הרגילה שלי...

זה התחיל לפני שבוע וחצי כשרמבו, הבוס שלי, התקשר אלי וביקש ממני להגיע במיוחד לעבודה כי הוא רוצה לתת לי משימה מיוחדת... מאחר ואני לא יכול לומר לו לא, עשיתי זאת...

מסתבר שהבחור חושב שמחלקת הביטחון שלנו היא סוג של יחידת משנה של היאחב"ל או משהו כזה, כי בזמן האחרון הוא מרבה לתת לחלק מהחבר'ה אצלנו בעבודה משימות בילוש אחרי עובדים סוררים בחברה... זה רק היה עניין של זמן עד שגם אני הייתי צריך להיקרא לדגל... וכך באמת היה...

אז בגדול קיבלתי הסבר על מה שקורה, על עובד חברה שגונב ושרמבו צריך הוכחה מצולמת לגניבה... בשביל זה הוא קרא לי... אז הוא צייד אותי במאזדה 3 כחולה (לא הכי הגיוני בשביל מכונית מעקב...) , בפלאפון ובשתי מצלמות (וידאו וסטילס). למחרת כבר הייתי במעקב וטיילתי פחות או יותר אחרי אותו עובד לאורך כל היום (ולאורך כל המדינה...). אחרי יומיים שלא היה כלום כבר התחלתי לחשוש שהמעקב יגלוש לשבוע שלאחר מכן (מה שלא הסתדר עם כל המבחנים שהייתי אמור לעבור באותו השבוע)...

למזלי, ביום השלישי למעקב, הבחור החליט לגנוב... משום מה, הייתי בטוח שהוא כבר ראה אותי מזמן (בכל זאת, יומיים וחצי רצוף נוסעת אחריו מאזדה 3 חדשה במהירות של חילזון...) אבל מסתבר שהוא לא... באותו היום גם לקחתי את המצלמה החדשה שלי והיא פשוט כיכבה! עשיתי לבחור בוק לאורך כל הזמן שבו הוא גנב מהחברה שלנו... חזרתי מאוחר לעבודה והחיוך של רמבו היה מרוח מאוזן לאוזן... בעיקרון, מבחינה אתית, די הפריע לי כל הקטע של הריגול אחרי הבן אדם... אבל בגלל שמדובר בפרנסה היחידה שלי כרגע, לא יכולתי לסרב, ועצם העובדה שעקבתי אחרי בחור שמוסר זה לא הצד החזק שלו, די מיתנה את ההרגשה הזאת...

בכל מקרה, שלושת הימים הללו היו מתישים... מחמש בבוקר עד עשר-אחד עשרה בלילה... להיות לבד כל היום באוטו (במשך יומיים לאחר מכן הברך השמאלית שלי לא תפקדה בכלל...) מה גם שהם הפריעו לי להתכונן למבחנים שעברתי כמה ימים לאחר מכן לעבודה שאני רוצה להתקבל אליה... העיקר שזה עבר... יש שמועות שבחברה שלנו מדי פעם מתגמלים את עובדי הביטחון על הצלחות כאלה... כנראה אני אצטרך לחכות לחודש נובמבר ולראות אם גם אני אתוגמל... יכול להיות נחמד...

המבחנים היו בסדר... האמת, קצת קשים... אולי בגלל שלא למדתי כמו שצריך לקראתם, אולי בגלל שאני לא מספיק טוב... אין לי מושג בכלל מה הבוחנים מחפשים לראות שם, ככה שאני גם לא יכול לדעת אם הייתי בסדר או לא... אתמול בבוקר הייתי גם בסשן של מבנים פסיכוטכניים... משהו מיותר לחלוטין אם תשאלו אותי... לא נראה לי שהמבחנים הללו יכולים לומר משהו על היכולת שלי לעבוד... כל הדינמיקות הקבוצתיות הללו נראות לי ממש מיותרות, אבל למרות הביישנות שלי דווקא הצלחתי לתפקד שם לא רע... המבחנים עצמם היו מתישים וסיימתי את כל הבלגאן הזה אחרי 7 שעות רצופות בלי הפסקות...

עכשיו נשאר לחכות כמה ימים ולקבל תשובה, אם עברתי שלב או לא... תחזיקו אצבעות...

***

איזה באסה זה כשהצורב שלך מפסיק לעבוד, נכון? ואיזה באסה שצריך ללכת לקנות אחד חדש? ואיזה באסה להגיע לחנות ולחכות שעה וחצי בתור בשביל 3 דקות של קניה? ואיזה באסה להגיע הביתה ולהתחיל לפרק את המחשב בשביל להתקין את הצורב החדש? ואיזה באסה לגלות שברגע שהתקנת את הצורב החדש, הצורה הישן חזר לעבוד?

***

השיר של אפרת גוש זה הדבר הכי טוב ששמעתם במן האחרון ברדיו... נשבע לכם... אני עוד עלול לקנות בטעות את הדיסק שלה...

***

אתמול יצאתי עם אילן לשתות קצת בירה ולדבר... הבחור עדיין מבואס... ניסיתי לעודד אותו כמה שיותר... מצד אחד אני מבין אותו... הוא כבר ראה אותם מתחתנים מתישהו... מצד שני, אני לא מבין למה הוא מנסה להתקדם קדימה, בכל זאת, מדובר במהנדס חשמל, עובד בחברת הייטק, גר בהרצליה עם רכב חדש... הבחור מסודר...במילה אחת - מציאה...

***

הם לא היו אתמול ב"דאבלין", והאמת - חבל... דווקא נראים חבר'ה משעשעים...

זהו להפעם,

נקווה לקבל הודעות משמחות עד הפעם הבאה,

שיהיה שבוע מצויין לכולם...

קונאן.

עוד שבוע עבר (נראה לי שבדיוק שבוע מאז הפוסט הקודם...)

ומה היה לנו?

המממ...

היה עוד ראיון מוצלח שיוביל למבחנים בזמן הקרוב...  לפחות עברתי את שלב הראיונות המתישים האלה... נמאס לי כבר לספר בכל פעם מחדש את קורות חיי...

הייתה חתונה של אח של אייל, חבר ילדות שלי... פעם היינו בלתי ניתנים להפרדה ואני הייתי ממש בן בית אצלו, סבתא שלו הייתה ... אבל מתישהו בגיל הטיפש-עשרה הוא עבר בית ספר ודי התרחק מהחבר'ה במושב... התקופה בצבא עוד הרחיקה אותנו יותר עד לכדי טלפונים בימי הולדת ופגישות באירועים גדולים במושב... מה שהכי מוזר זה שדווקא אחרי שכבר לא היינו חברים כאלה טובים, האימהות שלנו התקרבו והפכו לחברות טובות... זאת גם הסיבה שאנחנו הוזמנו לחתונה... אז פגשתי שם את אייל... היה מוזר, כל כך לא קשורים... הוא סיפר לי שהוא חוזר לגור במושב בזמן הקרוב כי נמאס לו קצת מת"א... אני סיפרתי לו שאני דווקא נמצא בתהליך הפוך שבסופו אני אמור למצוא את עצמי באחת הערים הגדולות בארץ... מוזר משהו... בכל מקרה, דיברנו על להיפגש מתישהו... מעניין אם זה בכלל יקרה... החתונה עצמה הייתה מעפנה... אוכל חלבי (מסתבר שהכלה צמחונית והחליטה למרר לכולם את החיים...) ופלצני ביותר... מילא אם היו פשטידות או פיצות קטנות... רק ברוקולי וכל מיני דברים שאמורים להיות תוספת לאוכל, לא האוכל עצמו...

מיותר לציין שברחתי משם די מהר...

יום לפני כן הייתה לבת דודה שלי בת מצווה במושב... למרות הסכסוך בין המשפחות שנוצר לפני כמה שבועות, הפגנו חזית אחידה והפענו בהרכב מלא (גם אחי הקטן שהפעלנו עליו מכבש של לחצים להגיע...). היה על האש, רק חבל שלא אכלנו יותר מדי... זה לא שלא היה הרבה בשר... דווקא ההיפך הוא הנכון... פשוט אחרי שהבנו שאנחנו (יעני המשפחה שלי בעיקר) לא קרובים מדי לצלחת (תרתי משמע) הסתפקנו בחתיכות הבשר הבודדות שעוד לא הגיעו לשולחנות של הVIP (יעני כמעט כולם מלבד המשפחה שלי) באירוע... קצת מסריח, ללא ספק, אבל לא ציפיתי ליותר מדי מדוד שלי... taking the high road זה לא משהו שהוא יעשה... האמת, מה שיותר עיצבן אותי, היה ההתנהגות של בני דודים שלי... חוץ מהבת הגדולה שישבה איתנו דווקא כמעט כל האירוע (היא תמיד תעדיף אותנו על הצד השני של המשפחה שלה), השאר עשו טובה שאמרו לנו שלום...

מזל שגם המשפחה שלי מהצפון הוזמנה, ככה שהיה לי עם מי להיות ולהעביר את הזמן שם... במיוחד עם הבן המלך של בת דודה שלי שכיכב פה כבר בבלוג לא מעט פעמים...

אתמול דיברתי עם אילן אחרי איזה שבועיים שלא יצא לנו לדבר... הבחור סיפר לי שחברה שלו החליטה לחתוך את העניינים ביום בהיר אחד אחרי תשעה חודשים ביחד... ממה שהבנתי, אפילו בלי שום הסבר הגיוני מלבד המשפט "נראה לי שאתה לא הבחור בשבילי..." שאלתי את אילן למה הוא לא דיבר איתי, שהייתי בא אליו בסופ"ש, והיינו דופקים את הראש עם קצת אלכוהול וכאלה... הוא אמר שמאז, בכל פעם שהוא מדבר עם המשפחה או חברים על זה הוא מתחיל לבכות... ממש פגעה בו הבחורה... וזה ממש לא מתאים לה... חבל לי עליו... אמרתי לו שאם לא יהיו תקלות, אני קופץ אליו ביום חמישי... רק שאין לי מושג איך לעודד אותו... יש למישהו רעיונות?

***

את השיר הזה שמעתי איפשהו, נראה לי שהוא הופיע באחת הפרסומות או משהו כזה ופשוט נדלקתי עליו...

אם מישהו מכיר שירים נוספים בסגנון כזה של סאונד שמתגבר, תאמרו משהו, הא?

***

משהו שקיבלתי במייל...

זהו להפעם...

בטוח שכחתי משהו, אבל אין מה לעשות... בין כה וכה יצא פוסט ארוך ורוב החבר'ה שעוד קוראים פה בטח התייאשו באמצע...

שיהיה אחלא של שבוע לכולם...

ושביתה נעימה לכל אלה מביננו שלומדים או אמורים ללמוד...

קונאן.

לפעמים אנשים מסוגלים להיות חוצפנים, שזה מדהים לאיזה גבולות הם מושכים את זה...

שני מקרים שקרו לי בשבוע שעבר...

הראשון - אני נוסע לתומי לעבודה... לא רחוק מהבית אני אוסף טרמפיסט... דתי כזה, מהדתיים "המודרניים"... כאלה שהולכים עם שיער ארוך, מתגייסים לקרבי, מאזינים לאואזיס, הולכים עם החולצות הכתומות (אפילו שמזמן התנתקנו...) והולכים מכות עם חיילים בהתנחלויות כשיש מצלמות... בקיצור, למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביני לבינו, ריחמתי על הבחור והחלטתי לקחת אותו טרמפ... כנראה שעל מעשים טובים צריך לשלם, כי איך שהעלתי את הבחור לאוטו, הוא צירף עוד טרמפיסט לאוטו, ממבט ראשון - נראה כמו נרקומן לגיטימי לחלוטין... הבחור כבר התיישב באוטו ולא יכולתי לסלק אותו מהאוטו... אז התחלתי לנסוע...

אחרי כרבע שעה הורדתי את הדתי, אבל הבחור השני (שטען שהוא במקור משדרות ושהוא נתקע בצומת עם הרכב בדרך לבית החולים שם מאושפזת סבתא שלו) המשיך איתי הלאה לכיוון מקום העבודה שלי... כל הדרך הוא קודח לי בשכל כמו שמקיטה משודרגת לא מסוגלת לעשות על כמה אנשים רעים במדינה, לא לוקחים טרמפיסטים, שהוא היה בצבא ועל זה שאין לו את האמצעים לחזור לשדרות... מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהב לשתוק בנסיעות ופשוט להאזין למוסיקה... אבל עם הבחור הזה, זה לא אפשרי, כל פעם מבקש להחליש את המוסיקה וממשיך לקדוח כאילו אין מחר...

אנחנו מתקרבים למקום העבודה שלי, והבחור מבקש שאני אקח אותו לצומת אחרת, במרחק של 15 דקות מהעבודה שלי... אני אומר לו בנימוס שאני לא יכול, כי אני בדרך לעבודה ואני לא יכול לאחר... זה לא מעניין אותו... הוא ממשיך בשלו ומשחק לי על המצפון... אני לא נכנע...

כשאנחנו מגיעים לעבודה שלי, אני עוצר, פותח את הארנק, מסתכל פנימה... יש 70 ש"ח... המלאך שנמצא לי על כתף שמאל לוחש לי שאם אני לא יכול לעזור לו בטרמפ, אז ניתן לו משהו שיעזור לו להגיע לבית החולים (אם זה באמת נכון...). אז נתתי לו שטר של 20 ש"ח... הוא מסתכל על השטר ובלי בושה שואל: "מה? אתה לא יכול לתת עוד כמה שקלים?"

הייתי בהלם... גם הסעתי אותו חצי שעה, גם סבלתי את זיוני השכל שלו כל הדרך, גם לא שמעתי את המוסיקה שלי ואחרי כל זה, הוא בא בדרישה לעוד כסף שבכלל לא הייתי חייב לתת לו ?!? הסתכלתי עליו בעצבים ואמרתי לו: "יאללה, צא, אני נכנס לעבודה!" הוא הבין שאני עצבני ועזב את האוטו, לא לפני שאמר משהו בסגנון של "טוב, נסתדר עם מה שיש..." והלך...

המקרה השני היה ביום רביעי בלילה...

המקום: המשרד שלנו בעבודה (סוג של ש"ג כזה...)

אני, אחרי משמרת של 12 שעות, מחכה לשעה 6 בבוקר בשביל לעוף הביתה...

עובר בחור, נהג משאית שבא להוציא את המשאית שלו... אני רואה אותו וקורא לו שיבוא למשרד על מנת לברר אם יש לו אישור להוציא את המשאית, כי בלי אישור, אני לא מוציא אף אחד (שומר על התחת שלי...).

המרחק ביננו לא עולה על 15 מטרים ולי, ברוך השם, יש קול עוצמתי כשאני רוצה... אבל זה לא עוזר... הבחור לא מגיב...

אני מחליט לשרוק לבחור... הוא פתאום נעצר, בא לקראתי בפנים זועפות ובטון עצבני צועק לעברי: "מה אתה שורק לי ?!? מה?!? אני כלב?!? מי אתה בכלל שתשרוק לי?!?"

אחרי הלם ראשוני והתנפחות של הוריד (גם לאשכנזים יש את הוריד הזה של הזעם...) אני עונה לו בעצבים - "בוא'נה, תירגע ומיד... אני לא עובד אצלך ואני לא חבר שלך, אז לפני שאתה פונה אלי - תוריד את הטון! רק רציתי לברר אם יש לך אישור יציאה!"

הוא בשלו ממשיך - "מה?!? אני כלב?!? שלא תעיז לשרוק לי... יש לי אישור יציאה!" ואז הוא מפנה לי את הגב והולך לכיוון החניה.

אני בעצבים, העייפות רק מחזקת אותם ואני רק מנסה להחזיק את עצמי שלא לעשות משהו שאני אצטער עליו אח"כ... עוברות חמש דקות והמזדיין חוזר עם המשאית שלו... נתתי לו קצת להתבשל בשער, וכשבאתי לקחת ממנו את האישור אמרתי לו:

"תקשיב לי טוב בחורצ'יק, אני לא עובד שלך, לא עובד איתך ובטח שלא חבר שלך... אז בפעם הבאה שאתה מגיע לפה ומדבר אלי כאילו אתה חצי אלוהים, אתה תצא מפה בחתיכות... אני קראתי לך - אתה לא הגבת... אני שרקתי לך - אתה הגבת... תסיק אתה בעצמך אם אתה כלב או לא..." ואז אפילו לא חיכיתי לתגובה שלו, פתחתי לו את השער ונכנסתי למשרד...

יש לציין שני דברים -

1. אני נחשב לאחד הבחורים הכי אדישים ורגועים במחלקה שלנו... לא רב עם אף אחד (והרוב בד"כ רבים לא מעט). החבר'ה שעבדו איתי באותה המשמרת היו בשוק טוטאלי... בחיים שלהם הם לא ראו אותי ככה עצבני...

2. אותו בחור הגיע למחרת שוב, לקחת את המשאית שלו... הוא נכנס למשרד, הראה את האישור שלו וביקש בנימוס להוציא את המשאית שלו... לפעמים העצבים עוזרים...

חוץ מכל זה,

השבוע לקחתי יומיים וחצי של חופש...

בעיקר נחתי...

פה ושם יצאתי לשתות עם חברים, אבל ממש בקטנה...

ראיתי כמה סרטים, חלקם טובים (משפחת סימפסון, זהות אבודה) וחלקם פחות (הארי פוטר 5)

אבל הכי חשוב - נרגעתי קצת, כמו שלא נרגעתי הרבה זמן... אני חייב לעשות את זה יותר...

השבוע הולך להיות טיפה עמוס... טיפולי שיניים, עבודה, גיבושון עם החבר'ה מהעבודה וראיון עבודה למשרה שחיכיתי לה פחות או יותר כמעט שנתיים... קצת מתוח לקראתו, כמו המתח ברכבת הרים כשהקרון עולה לאיטו לפיסגה לפני הירידה הגדולה...  wish me luck...

שיהיה שבוע טוב לכולם...