והנה אני פה שוב.
עוברים עלי כמה ימים גדושי מחשבות והייתי חייבת לשפוך את כל המחשבות האלה החוצה ונראה לי שזה המקום האידיאלי לכך.
אז מה שקרה זה שהאקס שלי רצה להפגש אתי לכוס קפה.
תיארתי לעצמי שזה כנראה משהו מאד חשוב מכיוון שזו הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה מאז שנפרדנו.
אז קבענו פגישה.
עד הפגישה הסקרנות אכלה אותי... הרצתי בראש כל מיני אופציות - מה כבר יש לו להגיד? שיש לו מישהי? שהוא עובר לגור עם מישהי? שהוא קיבל הצעת עבודה בחו"ל?
דמיינתי הרבה אך לא את מה שהוא עמד לספר לי...משהו שכן עלה במוחי כמה פעמים במשך השנים...
אז מה שהאקס שלי רצה לספר לי זה שהוא יצא מהארון - גיי.
התגובה הראשונה שלי, כשהוא סיפר לי, היתה שאני לא מופתעת ושאני שמחה בשבילו.
הסתבר לי שהוא בקשר עם מישהו כבר שנה שלמה ובעצם, הם חיים ביחד (החבר פשוט הסתלק עד עכשיו בסופי שבוע שהילדים היו אצלו).
האמת, כל כך התלהבתי מהעובדה שאנחנו בכלל יושבים שנינו בבית קפה ומדברים, שזה בלבד שימח אותי ובאותו רגע לא היה היה אכפת לי אם הוא הומוסקסואל או סטרייט. שמחתי שיש תקשורת פתוחה, שמחתי שהוא אומר מה שהוא מרגיש, שמחתי לשמוע שהוא עשה שינוי לטובה בחיים שלו, שהוא מאושר.
לקח לזה כמה שעות לחלחל... ואז הרגשות החלו להציף אותי.
למרות שזה אולי מוזר - הרגשתי פתאום כמו אישה נבגדת.
ההגיון אומר לי כך: אני שמחה בשבילו, מאד שמחה שטוב לו. אני מעריכה מאד את הצעד שהוא עשה, שזה צעד מאד מאד לא פשוט, ובייחוד לאדם כמוהו (מאד מופנם ובעל חסכים בתקשורת בינאישית). אני מבינה למה היה לו קשה ולמה לקח לו כל כך הרבה זמן לספר לי. אני לא שופטת אותו ואין בי כעס עלי.
ולמרות כל זה- הרגש אומר לי דברים אחרים:
אני מריצה לי בראש את כל התקופה שהיינו ביחד וכל מיני דברים קטנים פתאום מסתדרים לי.
אני מרגישה מרומה. אני די חושבת שהוא לא הסתיר את זה ממני במודע. אני חושבת שהוא לא הודה בפני עצמו אפילו. אבל כל זה לא משנה את ההרגשה הזו - שבגדו בי.
ואני יודעת, נכון, אנחנו כבר לא ביחד, ואני היא זו שעזבה אותו, אך אני עדיין מרגישה ככה - בכל זאת היינו ביחד יותר מ - 10 שנים. כל עשר השנים האלה התערערו לי פתאום - כל מה שחשבתי על השנים האלה השתנה.
אז אני עדיין מעכלת....
בסופו של דבר, אני חושבת שזה דבר חיובי, אם זה ישפר קצת את הקשר בינינו ועם הילדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
