זה פשוט מטורף איך שאני עוברת כל כך הרבה מסגרות בחיים, ופולטת את הבלי הפה שלי בכל מקום והגילגולי עיניים ימהרו להגיע, השתיקות המביכות יתקפו והקליק המיוכל הזה עם אנשים פשוט לא יתקיים.
איך יש לי כזה כישרון לא להתאים את עצמי לכל מקום. איך זה שאין אף בן אדם בעולם הזה עם וייב כמו שלי. אולי אני מיוחדת אבל זה כזה חסר פואנטה שזה מבודד אותי מכולם. גם אני לא מיוחדת אפילו, בטוח כל מה שעובר עלי עובר על עוד מיליון אנשים בכלל ואני סתם מנסה לנחם את עצמי באמצעות התנשאות.
אשכרה יש לי רגעי שפל כל כך גדולים במהלך היום שאני אומרת לעצמי שהיו לי איזה שני פוסטים מסריחים במומלצים של ישרא ואני עפה על זה. אני חושבת לעצמי: "אז מה אם אף אחד לא אוהב אותי ומכיר אותי לעומק פה, הם לא יודעים איזה מדהים אני כותבת ושהומלצתי פעמיים ומיליון אנשים החמיאו לי בבלוג!!!!111"
אפילו בבלוג בישרא אני לא יוצרת קישרי אנוש.איך אני אכבוש את העולם במצב הזה?!
והסתכלתי על עצמי, על הבגדים האופנתיים והפנים היפות, הציפורניים ששברתי את הראש למרוח עליהן את הצבע המושלם, השיער שהשתדלתי לרשל ולייבש באופן מסויים שיראה זרוק אבל יפה והבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אני אומנית חסרת קהל וחסרת אומץ שמנסה לבטא את המחשבות המשוגעות שלה בבגדים מעודנים שגורמים לתשומת לב מינימלית ותו לא. אני אותה יצירת אומנות של אמן בינוני שמוצגת בגלריה נידחת ואנשים עוברים לידה ואומרים "פלצנות", נוחרים בבוז וממשיכים לבירה בנמל. אבל זה הדבר האחרון שנשאר לי. הדבר האחרון שמחייה אותי בבדידות הזאת שמקיפה אותי תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin