שימחה רבה, אביב הגיע, פסח בא ועוד רגע גם הקיץ. אז דיפדפתי לי באתר הבגדים האהוב עלי והתרשמתי מביקיני. התרשמתי מבגדי הים למידות רגילות וכמובן הדוגמניות הן ההפך ממידות רגילות וללא גרם שומן עליהן (שזה הכי יוצא דופן בתרבות האוכל של עולמנו). הסתכלתי במידה פלוס (size+) וכן אני גם לא שם. קלווין של פעם הייתה נכנסת לדיכאון קליני ומתחילה לרעוב למוות אבל אני החלטתי שהפעם לא יקום ולא יהיה. אני אוהבת לאכול, אוכל זה חלק ביום שלי שגורם לי לאושר. אוכל מבחינתי זה יצירת אומנות. כמו שקמט בפנים הוא עוד חוויה בחיים , כל חלק רך וקמור באיזור המותניים שלי הוא רגע משמח שקרה לי. נמאס לי מהסטנדרטים המופרכים האלה. נמאס לי הדגש הזה על הגוף שלי. ואתם יודעים עוד איזה מחשבה אסורה אני חושבת לעצמי בראש? שהגוף שלי יפה גם עם 4 ק"ג עודפים שממש לא מסכנים לי את הבריאות באיזשהי צורה. נמאס לי לראות את הגוף לי מנקודת מבט גברית כאובייקט מיני. בא לי להסתכל עליו מנקודת מבט נשית אובייקטיבית שהיא שלי עצמי (שאני אומרת "אובייקטיבית" היא לבחון את הגוף בפני עצמו ולא איך פרטנר מיני יבחון אותו לפי אידיאל היופי). לבחון את עצמי כמו יצירת אומנות במוזיאון, שאני נותנת נקודות על מקוריות, רעיון, אסתטיקה, ואסתטיקה באומנות היא הרבה פעמים מסקרנת ולא נמצאת בקשת המוסכמות.
לפני כמה ימים היה לי יום רע, ממש רע. בכיתי ובכיתי והסתגרתי בבית. נזכרתי שהיה לי מקרון במקרר. אכלתי אותו וזה פשוט גרם לי לאושר. אני לא חושבת שזו אכילה ריגשית, כי אני כן מודעת למה נכנס לי לפה. אבל זה פשוט משמח אותי כמו ללכת למוזיאון, וכמו לשמוע שיר מדהים. זו חוויה אומנותית חושית שמשאירה חותם ניראה בגוף. זה בסדר, זה אפילו יותר מבסדר, זה האושר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin