זיקוק

בשבועות האחרונים אני לא מצליחה להשתחרר ממגי ומבריק. הם קנו שבת בתוכי, הם מסרבים לשחרר, הם מסתכלים עלי  (ביחד!) ואומרים "נו?".

ראיתי אותם בפעם הראשונה לא מזמן בסרט של ריצ'רד ברוקס מ1958, המבוסס על המחזה "חתולה על גג פח לוהט" מאת טנסי וויליאמס. את מגי שיחקה אליזבת טיילור, את בריק - פול ניומן. סרט ענק עם צוות שחקנים נפלא. חשבתי שאולי הם אלו שטילטלו אותי, אז לקחתי גרסה מחודשת, מ1988 עם ג'סיקה לאנג וטומי לי ג'ונס. חרא משחק נתנו השניים, אני בטוחה שהם לא שמים את ההופעה הזו שלהם בשום דף קורות חיים, אבל מגי ובריק- אח, רק גדלו כמו השעועית של ג'ק. יש בזוג הדמויות האלה משהו שמזעזע אותי באופן יסודי. ביחד, וגם בכל אחד לחוד. חיפשתי את המחזה המודפס, אבל בינתיים לא מצאתי.

תקציר לטובת אלו שלא קראו/ראו (לור, למשל):

הכל מתרחש בערב יחיד בבית אחוזה דרומי. המשפחה מתאספת לחגוג את יום הולדתו האחרון של ביג דדי, הפטריאך. הם יודעים שיש לו סרטן סופני, הוא יגלה זאת במהלך הערב. רוב ההתרחשות היא בחדרם של בריק ומגי אישתו. בריק הוא הבן הצעיר, שחקן פוטבול לשעבר. הוא נשען על קביים, רגלו מגובסת, קרסולו שבור, משום שערב קודם ניסה לרוץ ריצת משוכות באישון לילה בעודו שיכור. בריק שותה ללא הרף ולא מוציא כמעט מילה מפיו. מגי, החתולה, מתוסכלת מריחוקו, ומנסה כל הזמן להתקרב אליו, לעוררו, להכניס אותו שוב למיטתה. היא רוצה את בריק, והיא רוצה להרות. ברקע נמצאים האח הבכור, אשתו וששת ילדיהם חסרי הצוואר (כך במקור), והכל מגויס, לכאורה, למאבק על הירושה הקרובה.

בריק לא מוכן לשתף פעולה עם כלום. בריק שותה את צערו. במהלך הדברים אנו מגלים שהוא איבד את חברו הטוב ביותר לאלכוהול, לסמים, ולבסוף למוות. הוא חש אשם, הוא מריח כל הזמן את ריחה של הכזבנות. הכזבנות. הכזבנות נוכחת בסרט כמו המוות.

מגי, חתולה על גג פח לוהט לפי דבריה, מסרבת לקפוץ מהגג. מגי שבתחילה מצטיירת כשרלילה מיוחמת הופכת להיות הציר שסביבו חג הקוסמוס. היא הכוח המניע לשינוי. היא היחידה שקוראת לדברים בשמם. היא הבודדה שאין בה כזבנות. מיניותה כובשת. היא הארוס, היא הכוח, היא החיים.

רק בגרסה המאוחרת (או במחזה המקורי, מן הסתם) מתגלה לנו מהי הכזבנות העמוקה שצונזרה בשנות החמישים – מערכת יחסים שמהותה הומוסקסואלית בין בריק לבין חברו המת. בריק תמיד הכחיש, מגי דחפה להכיר במציאות, החבר לא עמד בזה, בריק כמעט והולך בדרכו.  יסוריו של בריק וחרטתו, מיאוסו מעצמו ונסיגתו כנים וצורבים. בריק הוא גילום גאוני של יצר ההרס.

מגי החתולה אותנטית לא פחות בחיותה.מגי מכירה במציאות. מגי מודעת למגבלות כוחה,  ומוכנה להאחז בגג הלוהט עד שיצטנן. אזי היא תרד ממנו בזנב זקוף, בראש מורם, ומעוברת. הכרה זו מעניקה לה כוח אדיר, כוח משנה עולם ובורא עולם. מגי היא האישה הקולנועית החזקה ביותר שפגשתי. היא גילום גאוני של יצר החיים. אם לא הייתי פרייה הייתי רוצה להיות מגי. על בטוח.

מגי ובריק, ארוס וטנטוס, חיים ביחד בחדר אחד, מנהלים מאבק, ומגי מנצחת. אין לי ספק שמאבק זה במחזה הוא הד מודע למאבק בחדרי נפשו של כל אדם. אבל המחזה אינו משל. זוהי דרמה עוצמתית במיוחד, מיוחדת במינה, גאונית.

אני נרעדת בזמן כתיבת הפוסט הזה. מגי ובריק מהלכים עלי כשפים. כוחה של מגי עלי ברור לי. אין אישה כמגי במיניותה, בתבונתה הגולמית, בהכרתה את המציאות, ביושרה, בהתמדתה ובסבלה. מגי החתולה היא שורדת. אבל מה סוד כוחו של בריק? מדוע הוא מרעיד אותי? למה גם הוא מחייך אלי ומלטף אותי? אני עוד אבין גם את זה.