זיקוק

אני כותבת, אני באטרף, אני מדביקה עוד פוסט.

הנה הבעיה שמציקה לי:

חבר שלי אמר שבלוג זה יומן אישי ציבורי. צחקתי, ואמרתי בטח, מלחמת שלום הגליל. הוא נותר ברצינותו. והנה, מהר מאוד הגעתי לרווח שבין האישי לציבורי, ואני לא כל כך יודעת מה לעשות.

הכתיבה עוזרת לי לברר דברים, לחדד אותם, להפוך בהם ולהפוך אותם. היא להבה מבשלת. יומן אישי הוא מטבח ניסויי. לא מגישים את המנות שנוצרות בו. בלוג הוא יותר מסעדת פועלים. אם משהו יוצא חרא – לא נורא, אבל את מסתכנת באובדן לקוחות. אם הלקוחות חשובים לך – מידת הסיכון שתקחי לא תהיה גדולה. אבל אז עלול להופיע התסכול, כי איך תגדלי להיות שף ענק אם לא תנסי, תתנגחי בגבולות?

מתעוררות בי מחשבות על דברים ועל אנשים המבקשות להבקיע החוצה. מאחר והן נוצרות אצלי, הן לא רק על הנשוא, הן גם עלי. לשים אותן על דף, זה לשחרר אותן במשהו משליטתי. להדביק אותן בפוסט זה עוד צעד להפיכתן לישות כמעט עצמאית. המרחק שנוצר כך ביני לבין המחשבה המודבקת מאפשר לי ללמוד על עצמי מתוך פרספקטיבה של מרחק בזמן ומרחק במקום. לגדל מחשבות מודבקות זה כמו לגדל גורי פסיכולוגים.

אבל מחשבה מודבקת זה גם דיבור עם אחרים. עיקרה הרי הוא תוכן גלוי. והיא עלולה לא לנעום לקוראים. לעורר חוסר נחת, או עלבון, או מצוקה. ואם בעטיה הם יעלמו, או אפילו רק יתרחקו, יעלמו הפרפרים המאביקים את בית היוצר של המחשבות העתידיות. עלולים להעלם גם אנשים יקרים לי. בעייה, הה?

בקיצר, איפה צריך לעבור הגבול? איפה לשים את הש"ג? הנפש חפצה להשפריץ, אבל רוצה גם להיקרא ולגדול, ולשמור על נפשם של האחרים. יותר אישי או יותר ציבורי? עם איזו מידה של חשבון לכתוב?