זיקוק

אני נעטפת בקורים של עונג, הולכת ומצטפה בחוטי סוכר, ענן ורדרד מתעבה לו סביבי. נורה אדמונית מתחילה להבהב. מצפון מתחיל לזמר. אני כותבת ממעמקי צמר הגפן, מהמקל ממש.

עד שש לפנות בוקר ישבנו כבשי ואני. שלוש פעמים נעור הסימנטק לסריקתו היומית, שלוש פעמים שלחתיו לתנומה של עוד שעה. נגענו אחת בשניה, ללא ספק נגענו.

כבשי ואני דומות, מאוד. הדמיון הזה, הכייפי, מושך חדור. בפיסיקה קוראים לזה תהודה. שתי מערכות שמתחילות לפעום יחד. התדר של כבשי קרוב לתדר העצמי שלי. עקומת ההיענות שלי חדה מאוד באיזור זה.

אני מנחשת שגם אני פועמת בכבשי. ומשום כך, משום אהבתי, אני רוצה גם להעביר מסר של הזהרה - דחף ההרס שלי אף הוא בלתי מבוטל.

דיברנו על דברים של לוז הנפש, על עצמנו ועל אשה ואיש. אנו חושבות אותו דבר. הדבקתי מילים על המסך, ואני חוששת מהשפעתן הרעה. אני לא רוצה להפסיק, ולא רוצה לקחת כלום בחזרה (כאילו שאפשר). האותנטיות חשובה לי יותר מכל דבר אחר, אני משוכנעת בצדקת רעיונותינו. אבל אני כן רוצה להעלות את האפשרות שיכול להיות שאני מחבלת.

אני יודעת שיש אתגר בחבלה, שיש רוע, שיש קנאה. אני מקווה שאני חפה מהם, אבל בדברים רציניים בחני את האפשרות באופן בלתי תלוי.

הכותרת היא הדבר הראשון שעלה לי לראש, למרות ההקשר הלא מתאים כל כך (ואולי כן). הלכתי לבדוק את הציטוט. מצאתי דברים יפים כל כך, אני רוצה להביא שניים:

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=3434 הוא קישור לדף שכתב אלי ויזל. מרגש ונוגע ללב. אצטט משפט שנמצא שם ואחר כך אשנה אותו. ויזל כתב :

"אטימותו של אדם לתפילה הינה עונש, יותר מאשר חטא !!!

להתפלל פירושו לפרוץ את הבדידות, את פחד הבדידות, מה שתורה עושה לשכל, תפילה עושה לנשמה."

אני רוצה להכניס שינויים מינוריים:

אטימותו של אדם לאדם אחר הינה עונש, יותר מאשר חטא !!!

לדבר פירושו לפרוץ את הבדידות, את פחד הבדידות, מה שכתיבה עושה לשכל, דיבור עושה לנשמה.

הטקסט המקורי בו מופיע הביטוי, תהילים קל', מרגש אותי עד דמעות (הרשיתי לעצמי לסדר את חלוקת השורות כפי שמופיעה בתנ"ך של גורדון): 

                מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ , יְהוָה.  

אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי:             תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת

אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר-יָהּ,             אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד?

 כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה,                  לְמַעַן תִּוָּרֵא.

               קִוִּיתִי יְהוָה, קִוְּתָה נַפְשִׁי;   

               וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.

               נַפְשִׁי לַאדֹנָי  מִשֹּׁמְרִים  לַבֹּקֶר,           

               שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

               יַחֵל, יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה;  

כִּי עִם-יְהוָה הַחֶסֶד,                וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.

וְהוּא יִפְדֶּה אֶת-יִשְׂרָאֵל          מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו.

אתאיסטית ככל שאהיה, איך אוכל להשאר אדישה לעוצמה הפיוטית, לחוזק הזעקה? "קוויתי ה' קוותה נפשי, ולדבריו הוחלתי" - איזו שורה!!!

                                                                                                           פרייתכם  הפיוטית