זיקוק

קריירת קהילות האינטרנט שלי התחילה לפני מספר חודשים בעקבות כתבה שראיתי על ה- BlogTV של תפוז. מוקד הכתבה היו אדם וחוה בחדרם הכחלחל. הסתקרנתי ונכנסתי. לפני כן היה האינטרנט עבורי מקור מידע משובח, ותו לא. הסתובבתי מפעם לפעם בחדרים למבוגרים, ולעיתים גם ברגילים. תמיד הייתי צופה מרוחקת, לא משתתפת.

בתחילה התנוסס ליד הניק שלי האיקס של לא זמינה לפניות. רוב החדרים היו משמימים. לפעמים נתקלתי בחדר מרתק, והפכתי לצופה סידרתית בו. אלו היו חדרים שהאנשים בהם שידרו, עבורי, חיפוש כן, התמודדות, פריחה. רובם הגדול הוחזק על ידי נשים, ואם היה בן זוג מעורב, נוכחותו הייתה שולית. המיניות שם הייתה אירוטית, לא פורנוגרפית. החדר של sexycatlady  (אם אני זוכרת את הניק נכון) היה דוגמא.  משיכתי לחדרים אלו אומרת כמובן עלי הרבה יותר מאשר עליהם.

בהמשך הסרתי את האיקס. רציתי לראות מה יקרה.  הופיע כמובן מבול של פניות מזין חם במצלמה וכל דודניו. מרובן התעלמתי לחלוטין, למעליבות במיוחד השבתי בעלבונות משלי, עם בודדים (גם בודדות) קשרתי שיחה לראות מי נמצא מאחור. לא פניתי לאיש, הגבתי רק לפניות אלי. מאחר והתחלתי גם לענות, הניק הפך למשמעותי, ופרייה עשתה עלייה.

הפונים, אלו שלא פתחו בשאלה "חמה?" או בסדרה האלמותית "בת כמה?" – "מאיפה?" – "יש מצלמה?", נדרשו לרוב לניק. תשובתי הייתה בדרך כלל  "אם תגיד לי אתה – אמשיך לשתף פעולה". רובם כשלו. מדהים עד כמה מעטים הם המשתמשים ברשת גם ככלי מידעי, לא רק בידורי.  הספורים שצלחו לא היו שונים בבסיס. גם הם ניווטו את כל התקשורת לסקס. טוב, אי אפשר להאשים אותם, בסופו של דבר הם מצאו אותי גם באיזורי הזימה.

ולא שלא שיתפתי לפעמים פעולה. הכלל שלי היה לא מצלמה, לא מסנג'ר, לא טלפון, לא החלפות קבצים. דיבורים מלוכלכים –למה לא? ותמיד שתהיה מידה של בטחון שמהצד השני יש בן אדם. טעיתי רק פעם אחת, וזה כאב, למרות שפשוט מאוד היה להקליד קללה, ללחוץ על "סגור", ולהתעלם מכל פניה עתידית מאותו ה(נק)ניק. הכאב הזה, והעצמה של החוויה הרגשית כאן, מעסיקים אותי היום.

אני לא זוכרת איפה הייתי כשלור פנה אלי. הוא ידע מיד, כמובן, את משמעות הניק, וניסח פניה שזכורה לי כאלגנטית (לא זוכרת את תוכנה המדויק). עניתי. דיברנו. לא זוכרת פרטים. הוא גם הציג לי את הקוראת הנאמנה השניה של הבלוג. התוצאה – אני בעיקר בצ'ט, פעילה למדי, וכותבת בלוג. שני הקוראים הידועים לי הם אחלה, ועדיין זה לא מנע את הבהלה הגדולה שלי אתמול.

נבהלתי מהתגובה לפוסט האחרון. התגובה הייתה אניגמטית אמנם, אבל מה זה משנה? נבהלתי כפי שאני לא זוכרת את עצמי נבהלת הרבה שנים. למה אני צריכה את זה?

אז יש שני דברים שדורשים טחינה – למה נבהלתי, ולמה בכלל חשבתי שאני בטוחה מפני רגשות עוצמתיים פה. התשובה לשני פשוטה: כי אני אהבלה. כאן הכל יותר עוצמתי. גם כי אהבלות לא מוכנות לבומבות, אבל גם כי היעדר פרטים ויזואליים ומוחשיים גורם לנו לבנות אימג'ים (טוב, גורם לי) שמושלכים עליהם רצונות ויצרים מנפשנו שלנו במידה רבה הרבה יותר מאשר בחוץ (ותודה לחברים על ההארה). אז מה הפלא שאני פוגשת את רגשותי בצורה חריפה יותר אם שיחררתי אותם מלכתחילה?

ממה נבהלתי עוד לא לגמרי ברור לי. מדחייה ומכעס עלי, אבל מידת החשיבות שאני מייחסת להם פה גדולה מכדי להיות טריויאלית.

השורה התחתונה היא שהדבר הבטוח הוא להוריד את הבלוג. השורה שמתחתיה היא שאני נמשכת אל האיזור החשוף לפגיעה. והשורה הלמטה למטה היא שאני בכל זאת עדיין כאן.