זיקוק

השבוע הזה היה יוצא דופן מבחינתי.

אילו מאמינה הייתי – שלוש פעמים ראוי היה שאומר "שהחיינו".

שלוש פעמים פעם ראשונה בשבוע אחד. מרשים.

האחת – תרגומי לJabberwocky - .  זה לי תרגום ראשון של טקסט. מוצאו מתסכול (מילוי טפסי מועמדות), ואחריתו חדווה וגאווה. התגובות המעודדות אף הן מרחיבות את החיוך שמרוח על פני.

השניה – בכיתי בגלל כסא נכה. אני משתדלת, מדי שנה, ללכת לאיזה חוג אומנות, כדי לשמור את האונה הימנית, הזרועות והאצבעות בחיים. הפעם, בשיעור רישום, הוצב בפנינו רהיט/צעצוע עשוי במבוק. חלקו האחד ככיסא, מלפניו מחוברת סלסלה, ובקצה הסלסלה זוג רגליים היורד לרצפה (דמיינו לכם כסא שש רגלי). דרך הרגליים עוברים סרנים, ואליהם מחוברים היו גלגלים. מסעד הכסא גבוה, והקורה האופקית שבראשו משמשת כידית אחיזה להנעת הקונסטרוקציה כולה.  כסא, עגלת בובות, עגלת קניות וצעצוע שחוברו להם יחדיו.

גלגלים אמרתי? גלגל קטן אחד, מעץ, נותר, מושחל על הציר, נשען אל הרגל השמאלית האחורית.

התרגיל היה לרשום איזה חלק שהוא מהמערך (או את כולו).

ברור שהדרמה עבורי הייתה בגלגל.

התחלתי ממנו, פעפעתי לימין ולמעלה.

הרישום הראשון לא היה מוצלח בעיני.

לקחתי דף חדש, פחם עבה יותר. שוב הגלגל, שוב ימינה ולמעלה, אבל מהר, בנסיון לזוז הלאה, להתקדם.

יצא יותר טוב, אבל לא מספיק מאוזן.

דף שלישי, נסיון שלישי, וזה קרה. התחילו לרדת לי דמעות. ממש הרגשתי את נכותו של הכסא. את הגלגל השמאלי הבודד המנסה לדחוף, את הנטייה ימינה של המבנה הכבד, שכבר לא ינוע בקלילות אלא רק יגרר, ובקו עקום, את חריקת הרגליים המבוקעות. התיאור כאן חרא, הרישום יצא ממש ממש טוב, אבל הכי חשוב שקרה לי הפלא בפעם הראשונה – הציור ורגשותי פתחו להם ערוץ של 1.5 מגה, דו סיטרי. אשריי.

השלישית – ראיתי השבוע את ההצגה "כתר בראש" עם יוסי ידין. ההצגה מראה יום בחייו של דוד המלך הזקן, יום בו יאלץ להכתיר יורש. לא ארחיב כאן מילים על ההצגה (למרות שיש לי, כמובן, מה לומר). חלק מהדברים היו מספיק מסקרנים כדי שאקח ספר תנ"ך ליד, ואקרא את הפרקים (או שמע אומר הספרים) העוסקים בדוד.  אללי!!! (או, אולי עדיף יהוה) בורה ועם הארץ הייתי! לא יאומן כי יסופר! וחשבתי שאני יודעת משהו...

נראה לי שהפוסטים הקרובים יכילו כולם רשמים מסוף שמואל א', שמואל ב', ועמודיו הראשונים של מלכים. נמצאים שם מכמני לשון, מהאהובים עלי ביותר - ולא ידעתי מקורם (כמו "בן נָעַוָות המָרדוּת" – נאצה של שאול לבנו יהונתן), מצבים דרמתיים עזים, דמויות מפותחות וטרגדיה אדירה – קורותיו של שאול. קראתי, ושוב עלו בי דמעות, הפעם לשורה האחרונה של קינת דוד על שאול ויהונתן ("צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"). אני לא יכולה להתאפק מלאמר שרק יהונתן מגולם בסיפור דרך אהבתו.

מעולם לא התחברתי לטקסט המקראי בעוצמה שכזו, עד השבוע. שישרף בית הספר התיכון.

ואי אפשר בלי מחשבה קטנה נוספת. הייתכן שזו השפעתו של בלוגי?