זיקוק

גיל ריבה, איש מוזר, נתפס בעיני עד לא מכבר כקוריוז. לא שעקבתי אחריו, אבל מפעם לפעם, כשהוא נקלט תוך כדי זיפזופ, הייתה בנוכחותו אותה טירדה שמונעת ממני להמשיך ישר הלאה. נראה היה לי שהאיש תלה את עצמו על קולבי בגדיו, התיך את אישיותו לתוך הבדים וצבעי השיער, ונעלם לתוך הדמות האנדרוגינית שברא. דיוויד בואי אמנם עשה זאת לפניו, אבל בבואי היה גם משהו עמוק ואפל. גיל ריבה נראה לי כמי שהצליח לאדות עצמו לחלוטין, ולהותיר רק קליפת תדמית מתנענעת במקום בו היה קודם איש.  ניפוח השפתיים שעבר לאחרונה, רק חיזק את הרושם, ודי להזכיר את חתול  הצ'שייר (שוב לואיס קרול).

לא עוד.

כלומר, אי אפשר ליטול ממנו את מוזרותו, אבל יש לו גם משהו ראוי בין אוזניו.

בתוכנית האחרונה של משחק מכור התבקשו המשתתפים לשחק בחוקר ונחקר, כאשר על הנחקר נאסר לומר אף אחת מהמילים  לא – ידעתי – שהיא – בת -  13. החוקר, מצידו, עושה מאמץ להביא את הנחקר להודאה.

והנה, יושב גיל ריבה כחוקר מול ליאור שליין הנחקר. שנינויות מתעופפות, שליין מלהטט והודף כל ניסיון בקלילות גקי צ'אנית מופלאה. ואז, רוכנות השפתיים קדימה, ובמתק שואלות: "כמה ק"ג יש ב-13 ק"ג תפוחים?".

דממה. השליין מאבד שליטה. כלומר, עיניו זזות לרגע, וחיוך נבוך מזדחל לזוויות פיו. השפתיים נפשקות, והחיוך הצ'שיירי מפציע. השקט נמשך, הכניעה הופכת להיות ללא תנאי. לבסוף, מתוך מצוקה שאין שניה לה, נותן שליין תשובה ממוחזרת, אותה ענה לשאלה קודמת. גזר דין המוות הקומיקאי ברור לכל, ושליין עוזב את מקומו!!!!!! פיסית הוא קם והולך!!! נוק אאוט מושלם.

מה קרה כאן? איזו תשובה ניתן לענות לשאלה מבריקה שכזו?

ברור שצריך לבוא איזה מספר, הרי מדובר בכמות. כל תשובה מלבד 13 היא תשובה מטומטמת בעליל, שלא ניתן לראותה כאפשרית או מתוחכמת. התשובה 13 אסורה במשחק, אבל נניח שנאפשר אותה (אפשר הרי לומר י"ג, או כמניין שנותיו של ריבה, או משהו כזה). מה אז? אם ב-13 ק"ג יש 13 ק"ג, אם זה נכון, אז ב13 הק"ג שב13 הק"ג יש גם 13 ק"ג, וכך הלאה, all the way down. (כן, שוב אליס). גם התשובה 13 מסתברת כבלתי אפשרית כי היא מביאה לתוצאה מגוחכת, ש13 ק"ג מכילים אין סוף ק"ג מקוננים זה בתוך זה.

אז אם 13 אינה התשובה, וכל מספר אחר אינו התשובה, מהי התשובה? נדמה שזו שאלה שאין שום דרך לענות עליה. שליין, בחריפותו, חש בזאת, ונכנע. ריבה, גם אם לא כתב בעצמו את השאלה, הראה באופן הגשתו שהוא מבין את עומקה. ריבה יצא ענק.

השאלה הזו, יש רבות כמוה. למשל, נניח כי אני בוחרת ביני לבין עצמי להיות דוברת אמת או דוברת שקר. אם אספר לכם שאני שקרנית, התאמינו לי?

אם שיקרתי, הרי שאני דוברת אמת. אם אמרתי אמת, הרי שאני שקרנית. אז מה אני? מבוי סתום, ונראה שאין דרך להכריע בסוגיה.

ציור אהוב עלי במיוחד הקשור אף הוא לפרדוקסים כאלו הוא drawing hands של אשר.

סודם של דברים אלו נעוץ בבעייתיות של טענות המפנות את הטיעון שלהם כלפי עצמן. (גם בחיים עודף התייחסות עצמית גורם לצרות...). הנושא מטופל בצורה יוצאת דופן בספר Godel, Escher, Bach: An Eternal Golden Braid של Douglas R. Hofstadter. ספר מופלא, תנ"ך של ממש. מעניין האם יש לו כבר תרגום עברי.

וזו ההוכחה לטענה שלי מלמעלה. אם גיל ריבה הביא אותי עד ל- GEB , יש בו משהו בבחור. אני בוחרת בגיל ריבה, יאללה משחק מכור!