נניח שאת אדם בעל עמוד שדרה מוסרי מוצק, שלא מוכן לשקר. שלא מוכן לומר דבר שאינו אמת. ונניח שאת האמת אינך יכולה להביא את עצמך להגיד. מה נותר? לשתוק. לשתוק בכל הכוח. להימלט מכל סיטואציה שעלולה לזמן דיבור.
למה אינך יכולה להגיד? לא אדע, כמובן.
אולי משום שאינך חפצה להעליב ולפגוע? אולי להעליב הוא לעשות את הרע, רע לפחות כמו לשקר?
אולי מפני שהאמת מביישת ומביכה?
אולי היא מפחידה?
אולי האמת מפותלת סביב עצמה, מסובכת כפקעת חוטים שהתבלבלה, עד שאין כבר לדעת אם אמיתית היא או שקרית, ומשום כך חל עליה דין השתיקה של השקר?
כעת, נניח שאתה עומד מול שתיקה עיקשת ומנסה לפענח אותה, להבין אותה, להרגיש אותה. מנסה לראות דרך אדי הכאב והדממה שמנשבים אלייך מהריק שמולך. מפעם לפעם אתה מנסה לדבר, וכלום. נניח שאתה מבין פתאום מנגנון אפשרי לשתיקה. אתה מתמלא חמלה וצער, וחרטה על ניסיונות הדיבוב שלך. ואז מגיע גל צער נוסף, כי אתה יודע שתכשל בכך גם בעתיד – משום שהשתיקה הזו, התקועה, פוגעת במקום הרגיש ביותר אצלך: היא מוחקת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
